אט-אט חלחלה הידיעה לתודעתה, בהדרגה החלה להבין את המצב, אבל
היה מאוחר מידי מבחינתה. הם היו נשואים ולא נותר דבר לעשות.
אמנם אין להם ילדים אבל לא יוכלו להפרד, מה היא תעשה אם
יפרדו?
אז הוא גבר קשה, אז הוא לא מבין אותה, למעשה הוא ילד מגודל,
והיא אוהבת אותו...
היא אוהבת אותו? היא כבר לא בטוחה בזה, אבל אחרי 10 שנות
נישואין מה אפשר לעשות? אי אפשר סתם כך לקום ולעזוב.
היום הוא שוב יצא עם החברים שלו, לשתות, לעשן ולהמר, כרגיל,
כמו בכל ערב, זה לא היה דבר חדש. היא התחננה לפניו כבר כמה
פעמים, אפילו אימה לעזוב, רק שיפסיק להמר, שיפסיק לזרוק כסף
שכל-כך נחוץ, אך הוא בשלו, יצא.
פעם אחרונה שאימה לעזוב הוא בכה והתחנן, הבטיח שינסה להפסיק,
בכה כי הוא לא מצליח להפסיק. אבל היום הוא שוב יצא, ולבטח יצא
גם מחר והיא סוף סוף החלה להבין שהוא לעולם לא ישתנה ואם היא
לא תעזוב, היא תשאר כך מחכה לו.
היא כל כך רצתה ילדים, אבל הוא לא יכל, הוא לא רצה. הוא רצה
להשאר הילד, שהיא תטפל רק בו, דרש ממנה לעזוב את עבודתה וסכסך
בינה לבין משפחתה. הוא כל מה שנותר לה וזה כה מעט. אין פלא
שהרגישה כל כך לכודה, כל כך אבודה.
השעה היתה כבר מאוחרת, היא תלך לישון, היא לא רוצה לראות אותו
חוזר. מחר היא תדבר איתו שוב.

שקט, חושך, איפה לכל הרוחות המתג הארור?, או, נדלק האור!
נושא מתנות ומבושם הוא מטפס במדרגות הביניין הישן, אל הקומה
השלישית. מחויך כולו הוא מצפה לראות אותה שם, צעירה ויפה. ודאי
שהיא יותר מושכת מאישתו, כל אחד יסכים, ואישתו? טיפשה כזו, איך
היא לא יודעת דבר.
עוד מעט והוא מגיע, הוא מחטט בכיסו למצוא את המפתח, מחייך שוב
למחשבה על ההפתעה שלו, הם קבעו למחר.

זה היה ערב משעמם להפליא, פשוט לא היה לה מה לעשות, היא חכתה
שיקרה משהו.
הוא היה אמור להגיע רק מחר, והערב כלום. נשמע צלצול, היא הרימה
טלפון...
-הלו
-כן, אני לבד הערב
-אני דוקא אשמח אם תבוא
-אני מחכה
ונתקה את הקו בחיוך, הערב יש לה מה לעשות...

הוא היה מאוהב, והיא כל כך יפה. הוא ירים אליה טלפון.

על המדרגות הוא ישב כשראיתי אותו, זר פרחים מוטל לידו, והוא
מחזיק את ראשו בידיו ובוכה. אני מעולם לא ראיתי גבר בוכה לפני
כן. הוא נראה כל כך נאה, כל כך פגיע ככה, התישבתי על ידו
וחיכיתי.
אחרי כמה דקות הוא הפסיק לבכות והסתכל עלי,
-למה את יושבת כאן?
-אני מחכה
-למה?
-לא יודעת, מה קרה לך?
-כלום, לא קרה כלום.
הוא קם והלך לדרכו.

הוא פתח את הדלת, הקולות שנשמעו מכיוון חדר השינה בישרו רעות.
את הפרחים שמט מידיו, נכנס והתקדם בצעדים נחושים אל חדר
השינה.
עיניו חשכו לראות את שניהם במיטה, בזעמו הוא החל לשבור כל דבר
שעמד בדרכו, את הטלפון תלש מהקיר ואת דלת חדר השינה עקר
מציריה. מבוייש וכואב הוא ברח החוצה, בהגיעו אל חדר המדרגות
הוא נעצר, החולשה תקפה אותו. הוא התיישב והחל לבכות.
הוא בכה לא על השקרים לאישתו ולא על בגידתה של פילגשו, הוא בכה
על טיפשותו.
הוא הרגיש חשוף, הרגיש שצופים בו. הוא הבין שאין לו יותר מה
לחפש שם והלך, הביתה אל אישתו.
לכשהגיע הביתה מצא את הבית חשוך, היא הלכה לישון. הוא ישב
בסלון, תשוש, לאחר זמן מה פרש למיטתו.

בוקר, הוא עוד מעט יתעורר, היא ממהרת להכין את ארוחת הבוקר,
שתהיה מוכנה בשבילו בזמן.
בראשה היא כבר עוברת על מה שתאמר לו.
-בוקר טוב
-האוכל מוכן, שב תאכל
היא הסתכלה עליו בזמן שלעס בכבדות, הוא לא נראה כמו תמיד, משהו
בו היה שונה.
-איך האוכל?
-טוב, טוב
הוא לא יכל להביט בה, במיוחד לא היום, במיוחד לא אחרי אתמול,
הוא עוד הרגיש את השפלתו הצורבת.
-היום יש לי תור לרופא, אני אחזור מאוחר
אותו זה לא עיניין, הוא עוד ראה בראשו את המחזה שנגלה לעיניו
אתמול.
-בסדר, איפה המלח?
היא התייאשה מלתפוס את תשומת ליבו, היא לא תתעמת איתו היום.

כבר ערב, היא לא הרגישה את הזמן עובר, לא מאז שקיבלה את
החדשות.
היא בהריון, היא סוף סוף בהריון!, אושר מופלא הציף אותה, לא
ניתן לתאר אושר כזה במילים, תחושה שמימית מופלאה, פשוט אושר.
לא היה דבר שהיא רצתה יותר.
בשמחה היא רצה הביתה, כל התסכול ועצב נעלמו כלא היו, לה יהיה
ילד, אין דבר יותר חשוב מזה.
את דבריה היא ארזה ויצאה. היא לא ידעה לאן, היא רק ידעה שלעולם
לא תשוב.

הוא יצא לעבודה בבוקר, בצהרים דווח ברדיו על תאונת דרכים
קטלנית, לא היו ניצולים.

מעולם לא הכרתי את אבי, לעולם לא דיברו עליו בבית.
חלמתי לילה אחד שאני רואה אותו יושב ובוכה.