"שחק אותה סחי - שחק אותה סחי..." אני מריץ לי שוב ושוב בראש
את המשפט הזה. "תירגע, אתה סבבה, אתה תצא מזה - פשוט שחק אותה
סחי".
המנאייק ניגש לחלון ומסמן לי לפתוח. לחיצה ממושכת על הכפתור,
חלון יורד - שוטר נשען פנימה. "רשיונות" הוא פוקד באסרטיביות.

אני פותח את הארנק, שולף רשיון. "אל תדאג, זו רק בדיקה שגרתית"
אני דוחק בעצמי. אבל הזיעה לאט-לאט מתגברת.
הוא נועץ במסמכים - מסיט עיניו לכיווני, ושוב חזרה לרשיונות.
"הכל בסדר?" אני שואל בניסיון תיאטרלי מופרז להיראות תמים.
שתיקה - 5 שניות, 10 שניות... "יש עליך משהו לא חוקי"? "מה זאת
אומרת לא חוקי" אני עונה בשאלה - כמו ישראלי טוב.
המבט הקר שלו נותר. מחשבות מתרוצצות לי במוח: "אתה לא עובד
עליו, הוא קלט אותך מהרגע שהוא ראה את האישונים המורחבים".
"אני עושה עליך חיפוש, ברשותך". "כמובן" אני אומר, בתקווה שירד
לי מהגב. זה לא עבד... הברנש מתחיל לחטט. קודם בכיסים, אחר-כך
בתיק.
כלום. הוא מתיישב במושב הקדמי שלי, ומתחיל למשש. שולח אצבעות -
לחריצים של המזגן, מתחת לכסא, למאפרה. אני חושב לעצמי "קר, קר,
מתקרר"
בזמן שידיו עובדות מלמטה למעלה תוך כדי חיפוש. הוא יוצא מהרכב.
אני פולט אנחת רווחה קטנה. מוקדם מדי! הכחול כבר שולח ידיים
לבגאז'.
"חם, חם, מתחמם". אני נכנס ללחץ אטומי. הוא פותח את התיקים,
מרים את הגלגל הרזרבי. נאדה! ואז, זה הגיע. זה היה חייב להגיע
מתישהו...
הוא החזיק את זה בידיו - קרטון של חלב עמיד. הוא בוחן את
הקרטון. מנענע אותו בצמוד לאוזן. "שלא ימצא את זה, בבקשה שלא
ימצא את זה" אני מתפלל. "יש לך פה הרבה זבל באותו. כדאי שתנקה
את זה - זה לא אסתטי". הוא שלח יד אל החגורה ושלף את זה - "הנה
הרשיונות, סע בזהירות",
וזרק את החלב חזרה לבגאז'...