אני מרגישה אותן, את הדמעות. עולות לאט לאט, חונקות את הגרון
ומאיימות לפרוץ בכל רגע.
או, הנה - דמעה אחת זולגת, מתגלשת לה במורד הלחי. ועוד אחת.
ושלישית, מדגדגת לי את הסנטר. אני מנגבת אותן, אחת אחת, אך זה
לא עוזר, הן ממשיכות ליפול מעיניי, עוד דמעה ועוד דמעה.

אומרים לי שאתה לא שווה את זה. אומרים לי שאסור לי לבכות
בגללך.
אומרים שאתה בסך הכל עוד גבר טיפוסי, כמו זה שיבוא אחריך, ואין
לי שום סיבה לבזבז את הדמעות הטהורות האלה עליך.

הם צודקים. אני יודעת את זה, המצפון שלי לוחש לי את זה שוב
ושוב. כל פעם שגרמת לי סבל, כל פעם שגרמת שוב לדמעות לפרוץ
החוצה.
הם צודקים.

למה לעזאזל אני בוכה? אני לא רוצה לבכות. אבל זה פשוט יוצא.
אני צריכה לשכוח ממך. אני צריכה להפסיק להיות כל-כך פגיעה
ולקחת את עצמי בידיים.

אבל זה כל-כך קשה. אתם לא יודעים עד כמה זה קשה לי.
כי למרות שאני נפגעת, ולמרות השיחות נפש שאני עושה עם עצמי,
בהן אני משכנעת את עצמי לשכוח ממך, אני לא מצליחה לשכוח דבר
אחד.

אתה הכי שווה את הדמעות שלי בעולם.