אתמול ב"סיטי גרדן"
ראיתי כמה ילדים הולכים מכות
עישנתי מרחוק,רקדתי,אכלתי וחלמתי.
חלמתי על איך היא הייתה מסתדרת עם המשפחה שלי
איך כולם היו אוהבים אותה
איך היינו עושים שטויות בזמן שכולם היו רוקדים
איך היינו מביאים נשיקות קטנות כאלה
איך אחרי שהיינו חוזרים לנס-ציונה,אני והיא היינו הולכים
לגבעות להסתכל על הכוכבים ונשארים שם עד הזריחה.
ואז הייתי מחזיר אותה הביתה
וכמתוך שגרה היינו אומרים,לילה טוב,מתנשקים
וזהו...

אם הייתי שמה בתוך החלום הזה
הייתי הורג את עצמי
על זה שאני מתייחס לזה כשגרה.
איזה מטומטם אני!, שמה בתוך החלום ,לא יודע מה יש לי ביד
תנשק מכל הלב! תרגיש אותה! הייתי אומר לעצמי
כי אין לך אותה! אין לנו אותה!
היא של מישהו אחר...
והבן זונה הזה בטח גם מנשק אותה כשגרה
זה מעצבן כי לנשק אותה זה אף פעם לא שגרה
שגרה מאבדת מהמשמעות.
והיא,היא הדבר הכי ממשי בחיים שלי עכשיו.

אתם יודעים,
בא לי לפעמים להביא לה את כל מה שכתבתי עליה אי פעם.
שתיחנק עם זה
להרוס לה את השגרה...