היא הציגה את עצמה - "שרון" - והחלה לספר לי על הכלב הפרוותי
וה"חכם" שלה, שאותו נאלצה להשאיר בביתה "למשך היומיים
הקרובים". מתוך עיניה ניבטו אליי עיניו הנוגות של הכלב הרובץ
לפני דלת הכניסה הנעולה, רגליו האחוריות בתנוחת "הנה את עוד
רגע כאן" וראשו מרוח אל הרצפה. די אכזרי להשאיר ככה כלב בבית,
אבל הוא רק כלב - הוא לא מרחם על עצמו, הוא בכלל לא יודע מה זה
רחמים.
עיניו תקועות עמוק בדלת במחשבה שאולי תופיע שם גבירתו. הכלב
קם, מסתובב בסלון, קופץ על הספה, נעמד על קצה ומביט דרך תריסי
החלון אל הרחוב השומם - אולי שם?
אחר כך יירד מן הספה וירוץ לחדר השינה שלה. המיטה הרכה מזכירה
לו את השעות בהן היא נותנת לו לשכב לצידה, על הכר הרך, שניהם
שקועים בשינה עמוקה.
רחש בחדר המדרגות מזעיק אותו אל דלת הכניסה ובעודו סוחט אוויר
דרך החרך שבתחתיתה הוא מביו שזוהי אזעקת שווא.

היא שוב מושכת באף ומתנצלת - "זה הכל בגלל המזגנים".

בערב ייזכר הכלב שהוא רעב וייגש לפינתו, שם הוכנה למענו סעודת
מלכים. אז הוא מבין שמישהו חשב עליו וחיוך קטן עולה על שפתיו.
כשבטנו מלאה יעצום עיניים ויירדם, בידיעה שבקרוב היא תשוב
ותיקח אותו לשיטוט רחוב, תלטף ותגרד אותו ותתכרבל בו, כשצינת
המזגן תכה בהם.

שפתיה ממשיכות להכות זו בזו בעוד פיה מפיק קולות, אשר את
תנודותיהם אני יכול לראות שוטפים לכיווני, חולפים על פניי
וממשיכים אי-שם לחלל הפתוח.
זה אני הלא חברותי, או שמא היא שאינה מעניינת? מתי כבר יגיע
תורי? מתי גם אני אוכל לספר לה על המקרר שהשארתי מרעיש בבית?
על המיטה שסידרתי לפני שיצאתי ועל המזגן המקפיא?

"בינתיים אני גיבור".
אני חושב שאין לה מושג על מה אני מדבר - לפחות לפי המבט הקפוא
שלה - ובגלל זה אני שותק עכשיו.
אם היא הייתה חווה את זה בעצמה מתישהוא, היא הייתה מהנהנת,
מכווצת שפתיים, משהו - אבל כלום.
ואיפה בעצם הגבורה הגדולה? אולי זה שעוד לא התפרקתי? או שמא
העובדה שאני לא בוכה?
שטויות. גיבור על חלשים - על עצמי.
הדבר הכי נורא שקורה לי בכל פעם שאני נזנח על ידן הוא שחומת
המגן הולכת ומתרחבת. התייר הראשון בחלל ראה, בעין בלתי
מזויינת, רק שני אתרים מעשי ידי אדם על פני כדור הארץ - את
החומה הסינית ואת הקיר שמסביבי.
זה תמיד מחזיר אותי עשר שנים לאחור, כשלקחתי חופש אחד ויחיד
במשך שירות הקבע הצבאי שלי, ונסעתי לצפון, ליומיים של שקט. שני
ספרים, רדיו-טייפ חורק וראש גדוש מחשבות. עשיתי שני מסלולי
הליכה ארוכים, בחום מתיש, כמו כדי להתענות. עליתי על מצוק ליד
גמלא, כדי להשקיף על הכינרת ולשקוע בספר שירה ישן, שחשבתי
שיאיר את דרכי ולבסוף שבתי לביתי כלעומת שיצאתי.
היה מצוין. גם אז הייתי גיבור - והייתה רק גדר קטנה. היה כל-כך
מצוין עד שמצאתי עצמי שוכב בלילות הבאים במיטתי ומקווה לא
להתעורר בבוקר. מידי פעם הייתי מאזין לתוכניות המוסיקה
הליליות, מקווה להתנחם בשיר כזה או אחר, אבל לך תתנחם עם
"מייג'ור טום".

מה שלא יהיה, היא לא ממש מעניינת אותי עם סיפורי הכלב שלה
והמשחקים האינסופיים בשיער.
"אז עכשיו אתה מתפרפר?" - היא מנסה.

זה מתבקש לחשוב כמוה, אבל לא ממש מצליח לי ליישם את המתכון
הפשוט הזה. בטח נשמע כמו תירוץ לחוסר הצלחה, למרות שלא הוכחתי
עד היום אחרת. תמיד נדמה לי שכל הפלרטטנים הגדולים הם בעצם
אנשים מתוסכלים שלא זוכים לגלות את החלק המשלים שלהם. עוד
תירוץ?

מחר, כשתחזור לביתה, תזכה לליקוק רטוב וחם מהכלב שלה, בדיוק
ברגע שבו אוציא פיתה קפואה לארוחת הערב.