בפינה חשוכה בבית מוצף אנשים ישבתי לבד
אני ואני ואני ומחשבותי בליווי תקוות שווא
שפתי ספוגות הניקוטין האסור
גרוני שטוף האלכוהול האשם
ומחשבותי מובילות אותי בשביל הדמעות אל עבר שתיקה גוועת
ועוברים לידי אנשים בדרכם המתמשכת הלאה
ושאולים ונענים ויאללה
ואין העצור לרגע ואין הנתון לי דקה מנוחה
מהדמעות ששותפות את עיני ונוזלת ברכות אל שפתי
וגם שאני בוכה אני אני
וגם כשאני לא אין משתנה הדבר
הבעיה הקטנה היא
שלפמעים גם לי נמאס להיות מכוער
גופי המוזנח קורא בשתיקה לחיבוק מזרועות אוהבים
ונשמות החלופים עוברים ככולם
ותפלתי החרשת
נשכחת

השד שבי קם ומצליף בי בשוט
המלופף שנאה וכעס
וגם הוא אינו בורא לי רגע קטן של נחת
רגע של לקום מהמצור
צוחק עלי ועל כאבי ומצליף בי אף יותר
כי אין חלש יותר ממני
אין פחד יותר ממני
ואין חולשה שלא גורמת לי לפחוד
קריאות שותקות בין גלי הרעד
ואין השמוע דבר
ולא את ולא היא ולא אני ולא אף אחד
שיבוא ויצל מלומד

אני יודע שמחר יגיעו כל השאולת
אין לי עוד כוח
להמשיך ולצעוק לך "סליחה"
כי לא תשמעי
ולך אין עוד כוח להמשיך להקשיב לי
כי אין בתוכי כל חוכמה
רק מילים מנשקות עטופות בצער
וליל מנוחה גם לך

ליל מנוחה גם לך