שקט עובר לי בראש
בצורה הכי סוערת שיש.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל
לשנות את הכאב.
דברים שרציתי,
גם עכשיו,
יודעים לגרום לי לחייך.

הדמעות מבולבלות.
ולב שבור אחד,
ובן אדם אחד
שבא,
ואמר לי תכתבי-
שיר על כחול,
שיר על אפור,
שיר שרציתי לכתוב...

אפשר לומר שאף אחד
לא באמת יודע,
ושצדקתי בויכוח ההוא.
בן אדם את חייו
בעצמו יכול לקבוע
צריך לדעת להסתכל נכון.
בן אדם עם התנסות אמר לי
לכי עם הרגש
אבל אני פשוט מפחדת לטעות.

שאלות עוברות לי בראש
בצורה הכי מהירה שיש.
אני לא יודעת איך הכל יגמר,
אבל קבעתי שלספר שלי יש סוף טוב.
עדיין יש לי בלבול,
אך יש לי גם תקווה.
אז תן חיוך הכל לטובה...