הרגליים החזיקו בתוכן כמות של קור שמזמן לא הכירו. חשבתי לעצמי
כי הרגליים שלי זזות והקור הוא קור תל-אביבי. הסתכלתי סביבי
וראיתי אנשים עם נכות אותה רואים. לא רציתי אפילו לתאר לעצמי
מה התחושה של אותן הרגליים שלא זזות בקור הירושלמי.
בלילה, חזרתי לעולם החלומות המושלם שלי. גם שם יש נכים, אבל יש
לי כוחות שבעולם האמיתי אין. אז השתמשתי בכוחות שלי ובעובדה
שזה היה חלום ובחלום הכל אפשרי.
בחלום ניגשתי לכנסת והחוק שלי התקבל מייד. החוק נקרא חוק יסוד
הפוליטיקאי והשר. עיקרו היה שמייד עם היכנסו למשרתו, לשר
הביטחון יהיה בן בצבא, בשירות קרבי. לשר הבריאות יהיה אבא
מאושפז במחלקה פנימית ואחיינית הזקוקה לתרופות שלא נכללות בסל
הבריאות ואולי אף אבא הזקוק לניתוח יקר בחו"ל. השר לאיכות
הסביבה יחיה כל הקדנציה בשפת נחל הקישון או ליד הירקון. שר
התקשורת יעביר את דירתו ממש ליד אנטנה סלולרית ורופאים מומחים
יתריעו שמוחו עלול להתבשל מהר. משפחתו של שר האוצר תקבל
אוטומטית עם שבועתו של השר רק משכורת מינימום ועם זה הם יצטרכו
להתמודד. וילדיהם של שר הרווחה וראש הממשלה, כולם, יהפכו מיום
השבעתם של הוריהם לתפקיד הרם, יהיו נכים קשים. כמובן שזה יהיה
רק לקדנציה ובאורח פלא כשיסיימו אותה ילדיהם יחזרו להיות כמו
שהיו קודם. ולא רק ילדיהם יחיו על כיסאות גלגלים ויהיו תלויים
במאה אחוז בזולת. לאחיינים של ראש הממשלה ושר הרווחה תהיה נכות
נפשית שתגזול מהם את היכולת לעבוד ולהתפרנס. הילדים של שר
הרווחה הסובלים מנכות קשה, ממחלות חשוכות מרפא, לא יוכלו לקבל
סיוע מאבא אלא יצטרכו להסתמך אך ורק על הקצבה שהשר נותן להם
כנציג המדינה.
עד כאן החלום שהעלה חיוך על נשמתי. אומרים שברגע שהחלום נהייה
ממש לא ריאלי אז מתעוררים.
שם בחלום הפוליטיקאים היו שונים, הם רצו את המשרות לא בגלל
הסטטוס וטובות ההנאה שמקבלים או כדי לנפח את האגו שלהם. הם רצו
את המשרות כי חשבו שהם באמת יכולים לסייע והיו מוכנים לקבל את
חוק יסוד הפוליטיקאי והשר בשמחה כדי להיות אנשי ציבור יותר
טובים, רגישים לעם הפשוט, קשובים גם לצרכים של החלש והזקוק
לעזרה. כי בחלום הפוליטיקאי היה מלא בכבוד על כך שהוא נציג העם
וזה הספיק לו, הוא גם קיבל משכורת מינימום והסתפק במועט.
אז התעוררתי.