המים זרמו בחוזקה, מחממים את גופי הקפוא תוך עשיית רעש נוראי,
לוקחים עימם את הדמעות. לא שמעתי את דלת חדר האמבטיה נפתחת,
בבהלה הרמתי ראשי כאשר הוסט הוילון. הוא תפס אותי. "ידעתי שאני
צריך להגיע הנה", הוא עטף את גופי המכווץ במגבת גדולה. החזרתי
ראשי אל בין רגליי ומיררתי בבכי. "את חייבת לקום, לצאת מזה,
המים לא שוטפים את הכאב" הוא התכופף וניסה לחמם את גופי הרועד
מבעד המגבת.
"תלך מפה" דרשתי.
"אני לא משאיר אותך ככה" קולו רעם מעלי.
"אתה בכלל לא מבין" ניסיתי נואשת להוציא מפי את המילים. "הוא
מת" פלטתי לבסוף באפיסת כוחות.
"אני יודע" הוא ליטף את שיערי הרטוב "תבכי אם זה עוזר לך, אבל
אל תתפרקי, הוא לא שווה את זה"
כרוח סערה קמתי, מעיפה מעלי אותו ואת המגבת יחדיו, נותרת מולו
עירומה, גבי זקוף "הוא שווה הכל, הכל, והוא אהב אותי. אם אתה
לא מבין את זה, אין לך מה לעשות פה!" טרקתי מאחורי את דלת חדר
האמבטיה ופניתי לחדר השינה. התכסיתי בשמיכת הפוך כשפניי נמחצים
לתוך הסדין והכרית מעל ראשי. "אם זה עוזר לך לעכל, תחשבי שהוא
אהב אותך. זה בכלל לא משנה, הוא היה אדם רע, הוא לא היה ראוי
לך." הקול חדר את הכר. הזזתי את הכרית, הבטתי לתוך העיניים
השבורות של בן זוגי ובקול מתון ניסיתי להסביר לו שלא מדובר
באדם רע כי אם באדם בעל נפש פצועה.
"נפש פצועה? אולי, אבל זו לא סיבה להתעלל בבחורה" הוא התעקש.
"הוא לא התעלל, זו הייתה דרכו לאהוב אותי" כבר הייתי מודעת לכך
שהוא לא יכנע, בכל זאת המשכתי, מעולם לא דנו בנושא. "הוא אהב
אותי יותר מכל דבר אחר בעולם וזה הפחיד אותו, אם הוא פגע בי זה
היה במטרה להשאיר אותי לצידו, להראות לי שבלעדיו אני כלום, כדי
שלא אתנסה בחיים בלעדיו. הוא קיבל אותי אליו עם כל הסיבוכים
שלי, עם כל הסיבוכים שלו, הוא נתן לי בית, אהבה, חיים. הוא
פשוט אהב יותר מדי, עד שהייתי חייבת לברוח, אבל זו לא אשמתו,
אלא אשמתי".
"את באמת מאמינה בזה?" הוא רכן לעברי "הרי אפילו התיאור שלך
מציג אותו באור שלילי, את היא הנפש הפצועה, לא הוא".
"פצענו זה את זו, עד שלא נותר לנו דבר מלבד אהבה וכאב, אשר
השתוו זה לזה בגודלם, ולי היה צורך באושר."
"איתי את מאושרת?" התחלה של חיוך עלתה על פניו, נוכח המחשבה
שבזכותו טוב לי.
"היה טוב" השבתי בקרירות. התחלת החיוך התחלפה במבט מאוכזב.
"מאז שהכרתי אותך פחדתי משני דברים. מהרגע בו הוא ילך, ואת
תחליטי שחייך אינם שווים בלעדיו ותשברי. ומהרגע בו הוא יבוא,
ואת תכנעי לו ותלכי אחריו. מעולם לא חשבתי ששני הדברים יוכלו
לקרות יחדיו" הכנות של מילותיו שברה את מסכת הקיפאון שכיסתה את
פני בדקות האחרונות. "אני אוהבת אותך" נשקתי לו. "אבל לא
מאוהבת" השלים כמתבקש את המשפט.
"אהבה אמיתית היא נצחית, גדולה יותר מכל דבר אחר, מותירה חותם
ואין אפשרות שתוחלף באחרת" הוא שם אצבעו על פי והפסיק את
דבריי.
"אהבה אמיתית היא כשלשני אנשים טוב יחד, לא כשהם כואבים זה את
זה בצורה חולנית. אבל ראיית העולם שלך לא צפויה להשתנות אני
מניח, כך שאין לנו סיבה להמשיך" הוא נשק לי על מצחי ויצא, סוגר
מאחוריו בעדינות את הדלת.
יצאתי מבין השמיכה וחזרתי למקלחון, פתחתי את הברז על מים
רותחים והתכווצתי לי בתוך עצמי, קפואה.