כשהתגייסתי לצבא, ידעתי שיהיה קשה. לא כל אחד מגיע להיות לוחם
בגבעתי. הייתי מוכן לכך שהמסע בדרך להפוך לחייל טוב תהיה רצופה
מכשולים רבים, שמטרתם רק לחשל אותך ולחזק אותך, בדרך למכשול
הבא. אבל כל כך רציתי להתגייס, שכבר לא היה משנה לי כמה יתזזו
אותי וכמה אני אסבול.
ההורים לא רצו שאני אלך לקרבי. אני לא חושב בכלל שהורים של
מישהו ממש רוצים שהילד שלהם ילך לסכן את חייו בכל יום. אבל אני
ידעתי שמה שאני רוצה זה קרבי, לא פחות. לגבי היחידה הקרבית לא
היה לי כל כך משנה, העיקר שאני אדע שאני מגן על המדינה. אבל
מכיוון שהחבר הכי טוב שלי, רוני, בחר לשרת דווקא בגבעתי,
החלטתי שגם אני אעשה זאת.
רוני הוא החייל הכי אמיץ שאני מכיר. אני מכיר אותו עוד מהגן.
בגן ממש לא סבלנו אחד את השני, היינו הולכים מכות בכל יום ועד
שהגננת לא הייתה מפרידה בינינו, היינו מכאיבים אחד לשני
בטירוף. לי תמיד כאב יותר, כי הוא כל כך חזק, כבר מגיל קטן.
כשגדלנו שכחנו את כל מה שעבר עלינו בגן, התחלנו לשחק כדורסל
ביחד וכשהכרנו אחד את השני יותר טוב, גילינו שאנחנו החברים הכי
טובים.
אני ורוני ממש רצינו להתגייס, היינו מלאי... כמו שאומרים בצבא
- רעל. בחודשים שלפני הגיוס היינו עושים אימונים ארוכים ביחד,
עד שהיינו מתעלפים או עד שהיום היה נגמר, מה שבא קודם...
כל זה היה כלום, ברגע שהגענו לטירונות. טירונות קרבית זה הדבר
הכי קשה שנתקלנו בו בחיים עד אז - כמה חודשים של סבל פיזי
אינטנסיבי. ומכיוון שסבל פיזי גורר אחריו בדרך כלל סבל נפשי,
כל יום בטירונות, רוני ואני היינו על סף התמוטטות עצבים.
אמנם כל יום התחזקנו, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית, אך
כבר ביום למחרת נאלצנו להתמודד עם עוד משבר. הדבר היחיד שגרם
לי להמשיך הוא רוני, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו ומה הוא
היה עושה בלעדי, באמת. אומרים שבצבא חברות בין אנשים מגיעה
לשיא, וזה נכון. אני ורוני הפכנו להיות תלויים אחד בשני - אני
לא יכולתי בלי רוני והוא לא היה יכול בלעדי. למזלי רוני היה
יותר חזק ממני, ולכן הוא לא נתן לי להישבר.
החלק הכי קשה בכל השירות שלי הוא המסעות שאנחנו עוברים. המסעות
מודדים בצורה הטובה יותר סיבולת גופנית ופיזית, וזה מדד שכל
חי"רניק צריך לעבור. חלק עוברים את המסעות בצורה הטובה ביותר,
כמו רוני, וחלק עושים זאת פחות טוב, כמוני. רוני, עם פרופיל 97
, סיים כל מסע בין הראשונים ואני הייתי קצת מאחוריו. במסעות,
הוא תמיד היה מעליי.
המסעות נהיו יותר ויותר קשים כדי להכשיר אותנו לעבור את מסע
הכומתה בסוף הטירונות בצורה הטובה ביותר. מסע הכומתה הארוך,
ללא ספק, הוא הדבר הכי קשה שכל חי"רניק צריך לעבור. ככה כולם
חושבים, וגם אני חשבתי ככה.
מסע הכומתה לא אחר לבוא. הנה, רוני ואני עומדים לסיים את
הטירונות שלנו, ולהתחיל לפעול בשטח. המסע היה קשה מאוד -
הרגשתי שאני סוחב על כתפיי בן אדם שלם. כל הפק"לים, הנשק,
המחסניות והאפוד כמעט וגרמו לי לקרוס, אחרי שהלכנו במשך שעות.
-"מחזיק מעמד?" - רוני שאל אותי בשלב מסוים במסע. הוא היה כולו
מרוח צבעי קרב וזיעה. הדרך  הייתה קשה מאוד ומזג האוויר לא הקל
עלינו.
-"בקושי. איך אתה, חי?" - שאלתי אותו בחיוך.
-"המסע הזה שטויות, קטן עלינו!" - הוא קרץ לי ונשען מעט על
הכתף שלי. כמעט נפלתי, אבל לא התנערתי ממנו, כי ידעתי שקשה
מאוד, וכל אחד צריך כתף להישען עליה.
-"מה יהיה איתך בסוף, אה? אני מרגיש שאני מת, ואתה אומר שהמסע
הכומתה הזה קטן עליך?!" - צחקתי איתו.
-"אתה חושב שאני לא מת? אני כבר שעות לא מרגיש את הכתפיים שלי.
אבל תדע לך שמה שאנחנו עוברים עכשיו, מסע הכומתה, זה כלום
לעומת מה שנעבור כשממש נהיה בזמן אמת, עם נשק חם בידיים. זה
משחק ילדים לעומת המסעות הבאים." - הוא טפח לי על השכם.
כל כך סבלתי במסע, אך כשהוא הסתיים, לא היה אדם גאה יותר ממני.
היה לי כל כך כיף לחבוש את הכומתה הסגולה על ראשי. אולם האושר
שלי לא השתווה בגרוש לאושר שראיתי בעיניו של רוני. באותו רגע
הוא נראה ממש כמו החייל שמתארים בסרטים - חייל עם פרופיל 97,
קרבי, חסון, שמסיים בהצטיינות טירונות קשה מנשוא. זה היה מסע
קשה ביותר, אבל כלום לעומת המסע שעברתי כמה חודשים לאחר מכן.
המסע בא, אחרי כמה חודשים, היה שונה. הרגשתי שהמסע הזה אינו
מודד סיבולת פיזית, אלא יותר סיבולת נפשית. מצבי הלחץ אליהם
נקלעתי במהלך השירות שלי לפני כן גרמו לי להתחזק נפשית. מה לא
ראיתי? אנשים נפצעים, נהרגים, דם, כאב ובכי. אך המסע הזה היה
השיא.
הלכתי במסע, כמעט מתמוטט. אני וכמה חברים שלי מהשירות סחבנו
משא כל כך כבד כל כתפינו, שחשבנו שנקרוס תחתיו. המסע הזה לא
היה ארוך כל כך, אבל הוא היה מספיק ארוך בשביל לשבור אותי.
גם במסע הזה רוני היה מעליי. גם הפעם, רוני נשען על כתפי,
לאורך כל המסע. לכן כל כך כעסתי על רוני במסע הזה. בגלל שהוא
נשען עליי ובגלל שהוא כל כך צדק אז, כשהוא אמר שמסע הכומתה הוא
קלי קלות לעומת המסעות הבאים, כמו זה.
אבל הכי כעסתי על רוני משום שהוא לא כאן כדי לעודד אותי. אנחנו
תלויים אחד בשני, אז איך הוא יכול לעזוב אותי ככה? איך לעזאזל
אני אמור להחזיק מעמד במסע הקשה מכולם - מסע ההלוויה של החבר
הכי טוב שלי, מסע ההלוויה של רוני?