בשביל מה? למה אנו נושאים בנטל החיים?
האדם כל הזמן מחפש משמעות, שלא נמצאה.
מחפש משמעות לחיים חסרי התוחלת, מנסה למצוא משהו בתוך הריקנות
שממלאת אותנו במעין ואקום מטורף, המאיים לפוצץ את ראשינו
האטומים ולפזר לכל הרף את מיליוני האטומים המנוונים, המרכיבים
אותנו בשלמות.
למה החיפוש העקר אחר משמעות?
למה הניסיון האבוד למצוא את עצמנו? בשביל מה אנו חיים?
הרי בסופו של דבר ישנו סוף, שגם הוא מוטל בספק, סוף אשר מאיב
עלינו בצלליתו המאיימת.
בשביל מה? הרי אנו חיים בשביל לכבוש מטרות, להשיג. תחרות אין
סופית, כי אם תתגשם התקווה האחרונה, אנו נתחיל לגווע.
בשביל מה להשקיע בדברים שממילא גוועים? למה להמשיך להחזיק
בגוף, שבוגד בנו, מזזדקן ומתפורר בעודנו שקועים בו, ללא יכולת
ממשית להיפטר ממנו?
או אולי הכל דיש במציאות חסרת כל, מנוונת, שבמהרה תעלם עם
היקיצה?
הרי בעצם כולנו אחד הוא, כולנו מנסים למצוא משמעות לקיום
המיותר שלנו, כולנו מנסים למצוא הצדקה לסבל הקיומי, לנטל
הגופני.
אנו חיים בחברה אנטיפתית וללא המשכיות, ללא סיבה ממשית שתאשר
את קיומנו - נולדים, לומדים, מתחיילים, לומדים כדי למצוא עבודה
ראויה, עובדים, יולדים ומתים...
הכל מונוטוני, חיים מתקווה לשאיפה, שברגע שהיא מתגשמת ומתאווה,
אנו נסוגים לאחור.
עדיין לא מצאתי את הטוב שמצדיק את קיומי כפי שאמור להיות, הלא
כן?
אנו עבדים לגופנו, צמיתים, גוף מזדקן, גווע, מהבהב ומתעתע,
חיים בשביל עוד יום ועוד יום, רק בשביל לחיות, לא חבל על
האנרגיה המבוזבזת בנסיון אבוד לדשדש ברגלינו בביצת החיים?