אתמול בלילה התרחש הרגע המכריע בחיי. ישבתי מול המחשב כמעט ללא
עשייה, לא ממש השתעממתי, אבל הייתי מדוכא במעט. מול המחשב יש
יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי מילים רצות בראש לפני שהתווים
מופיעים על הצג. גם כשדיברתי עם הילדה שאותה אני אוהב, היא
שאוהבת אותי, מחשבות התרוצצו יתר על המידה בתוך מוחי. לא חשבתי
שתהיה משמעות לערב ולא חשבתי שהלילה יצבע אותי בשחור, חשבתי
שיהיה לילה רגיל, אולי מעניין, לא יותר. את הלילה החלה אהובה
אחרת שלי, מהאהובות האפלטוניות שכה חשובות לי. אחת מהן מוזרה
באופיה, ילדה מתוסבכת ונחמדה. השניה, ילדה רגילה ומאוד מתוקה,
שאיני מסוגל להסביר מדוע היא מוזרה. אחרי טלפון מהילדה
המתוסבכת והאופטימיות הבלתי מוסברת שלי החל הלילה והדרך הלוך
לקראת ביתה.

בדרך הלוך חשבתי הרבה על דיכאוני ועל מקורותיו. לא הגעתי
למסקנה. למרות שהדרך לא הייתה קצרה זכרתי את כל האנשים שראיתי
בדרכי, וכל המחשבות שעלו למוחי. את דרכי עשיתי לבד לגמרי,
למרות שבכל כולה דיברתי לשני צידי ללא הפסקה. לעיתים הצורך
לומר או להקשיב גובר על המציאות אצלי ואנשים מופיעים ללא הסבר.
אני פוחד מהיום שבו לא אוכל להבדיל בין אלו שלידי ואלו שבתוכי.


האדם הראשון בעל משמעות שראיתי, הייתה קטיה. היא ישבה לבד
עצובה בתחנה, ללא אדם לידה. לא נראה שהיא מצפה לראות נפש חיה,
והחלטתי שלא כדאי להשאר לשיחה. נזכרתי בבוקר של אותו יום בו
ראיתי אותה, גם לא יותר מדי שמחה, רחוקה ממני, וחסרת הבעה. היה
חיוך גדול על פניה כשאמרה לי שלום, אבל אני זכרתי שאותי היא לא
מחבבת במיוחד והדבר נראה לי תמוה מאוד. השארתי את קטיה לבדה
בתחנה, ונראה לי ששמעתי דמעה קטנה נופלת כשהאופק החליף את
פניה.

בתחנה החשובה הבאה ראיתי את רוני היפה. רוני לעולם לא הייתה
נחמדה, היא רצתה להיות פופולרית מעבר לכל אני חושב, אך לעולם
לא הכרתי אותה טוב מספיק כדי לשפוט. רציתי להכיר אותה וגם את
חברתה שהצטרפה אליה, אך היא לא התייחסה. את חברתה הכרתי במעט,
היא תמיד חייכה אלי חיוך רחב מאוד, ונראתה כל כך שמחה לראות
אותי אך לעולם לא הרגשתי שהיא רוצה לפגוש אותי. לא התעמקתי מדי
בעניין והמשכתי בדרכי.

התחנה השלישית ראיתי ארנב, עם רגל שבורה, לבד בשטח שלא נראה
ראוי לחיה. ניסיתי את כוחי והושטתי עזרה, אך המסכן נכנס לבהלה.
הוא לא רצה אותי לידו, כמו קטיה כמו רוני היפה ובדיוק כמו
חברתה. ויתרתי מהר על הארנב, כמו על שאר אנשי הדרך שעברתי
בדרכי. הייתי שקוע הרבה יותר בדכאון האישי שלי. חברה שלי לא
ממש התייחסה אלי והיו חסרים לי חברים מסוימים. לא הגעתי לפתרון
למצב, ובריחה לא נראתה אפשרות מתוך גאווה מטומטמת שפיתחתי בלי
סיבה אמיתית בשנה האחרונה.

הגעתי אל ידידתי, וראיתי שם אנשים חדשים וישנים. חלק הזכירו לי
את רוני וקטיה, ואחד את הארנב. לא הבנתי מה בדיוק קרה ולפני
שהשעמום פגע בנו נשמעה שריקה מוזרה ומאוד חזקה. אני נפלתי על
הריצפה, ואחרי בערך שעה קמתי בדיוק מאותו מקום בו נפלתי.
מסביבי לא ראיתי אף אחד מחברי, הצבעים הטשטשו במוחי מאוד ועל
הריצפה איפה ששכבתי נראה לכלוך מגעיל בצבע אדום. אני לא הייתי
מלוכלך, והחלטתי לצעוד בחזרה אל עבר ביתי. את חברי חשבתי, אראה
מחר והם יסבירו לי כל דבר ממה שקרה.

בתחילת הדרך חזרה הרגשתי רעד מוזר בגוף, בעקבותיו איבדתי את
תחושות מזג האוויר. התחושה המוזרה של חוסר חום וקור משום מה לא
מרתיעה אותי למרות שאני בטוח שיש בעיה בעניין. הדרך חזרה פשוט
שינתה את דרך המחשבה שלי. אני כבר לא חושב שעתידי הקשה יופיע.
בדרכי חזרה ראיתי את הארנב, הוא רץ וקץ כמו אצן, ולידו ארנבת
יפה ואיש שמח שרוכב על תלת אופן.

המשכתי בדרכי שנראתה אופטימית להפליא בלי שום סיבה טובה, וגם
את רוני ראיתי, עם חברתה עדי. שתיהן היו כה נחמדות, סיפרו על
חייהן ומעשיהן ואפילו קבענו להפגש בשבת ממש אחרי המשחק. גיליתי
רבות ושונות על רוני ועדי והדבר מאוד שימח אותי. חשבתי שהמחסום
שהיה ביני לבין העולם נשבר מעט, ומעכשיו חיי הקשים לא יהיו
יותר.

כבר ציפיתי לראות את קטיה בהמשך דרכי, וחשבתי להשאר לידה
ולשמחה למרות שכבר הרגשתי עייף מכל המסע. הרגשתי שאני נעלם
באוויר ורגלי כבר לא נוגעות בקרקע, מרחף מעל העולם בלי בעיה.
וכשראיתי את קטיה יושבת עדיין בתחנה, מיד ראיתי שכבר נמצא אדם
היושב לידה ומנסה לשמחה. היה לו שיער ארוך, יפה ומתולתל, בגדים
יפים ופרצוף בוגר עם כי במעט תמים. הבנתי שאינה זקוקה לי, היום
היא תשמח כבר בלעדי, ומשום מה הרגשתי שלא אזכה כבר בחיי לראות
את קטיה עצובה או בודדה.

עם המחשבות האלו נכנסתי לביתי, והדלת שהייתי בטוח שהייתה נעולה
נפתחה לי מיד. המדרגות שתמיד עליתי בכמה שניות נראו ארוכות
כאילו צריך בשביל לעלותן לפחות כמה שעות. הדרך המתארכת לא
הפריעה לי כלל מפני שעכשיו אני נח, במיטתי הלבנה, שבעבר הייתי
בטוח שהיא כחולה ואני מחכה לביקור של רוני ועדי שאמרו שהן
יגיעו ביום שבת ממש אחרי המשחק.