אני אתחיל את הכל בזה שאני לא יודעת אם אני מתחילה מסמך
דוקומנטרי, יומן אישי של נערה טיפשה בגיל העשרה הארור שכותבת
דברים קיטשיים בצורה טחונה עד כדי הקאה, מתחילה סיפור קורע לב
או שסתם כותבת כדי לשחרר רגשות עצורים ומחשבות חסרות טעם
מראשי.
אולי אחרי שאני אסיים להקליד את המסמך המטופש הזה ואקרא אותו,
אני אסמן את הכל בשחור ואלחץ על המקש הקטן הזה עם החץ שימחק את
הכל... לאחר מכן הכל יחזור שוב לקדמותו, אני אאזין למוסיקה,
אנגן, אטייל, אולי אחשוב על מה שעשיתי זה הרגע בזמן שאני מפחמת
לי את הריאות ומרפדת אותן בזפת בעזרת סיגריה... אבל כשערמת
הטבק המגולגלת הזאת תיגמר, כמוה גם המחשבות שלי, וראשי יחזור
לעסוק בשטויות חסרות כל משמעות...
אז אני אנצל את השעה שברשותי  ואשפוך את לבי על המקלדת חסרת
הישע  הזאת שאין לה מפלט ממני...

הרשה לי, מסמך וורד יקר, להציג את הדמות הניצבת לפניך ומקלידה
בשיטה  "עיוורת" ללא מעצורים...

שמי הוא רונה.... אין לי מושג איך להמשיך את זה. פשוט רונה.
הילדה הזו שאף אחד לא יודע מה עובר לה בראש, וסביר להניח
שהדברים שעוברים לה בראש הם טיפשיים עד כדי הרהור...
זאת שצוחקת ואף אחד לא בטוח ממה, הילדה המוזרה להחריד שכולם
בטוחים שהיא פעילה שפוטה של ארגון אפל העוסק במלאכת אדונו הרשע
ומקריב קורבנות חסרות ישע למענו...
אבל אני פשוט רונה... חיה בצפון הארץ, לומדת, לשרותה מספר
אנשים שניתן לסמוך עליהם-חברים, צוחקת, בוכה, מטיילת, בעלת
יותר מדי הרגלים מגונים וחוץ מהכל עוסקת במוסיקה.
כן, נורמלית לחלוטין ואף שמחה בחלקה. אבל שוב, אף אחד לא מודע
לשטויות שעוברות לי בראש כשאני מדברת אתו, או כאשר אני מתבוננת
החוצה מבעד לחלון האוטובוס...
תמיד רציתי להעלות את המחשבות האלה על כתב (גם מחשב הוא אופציה
מספקת), לקרוא את זה ולראות מה תהיה התגובה שלי... מבלי לחשוב
על זה.
זה יהיה טיפשי...
אבל בכל זאת, אני אעשה את זה עכשיו. אני אקח סיטואציה נורמלית
לחלוטין, שכל אדם בחיי היומיום השגרתיים, מבצע אותו לפחות פעם
אחת, ואני אהפוך אותו למוזרות אחת גדולה...
הסיטואציה תהיה... אני יושבת באוטובוס. סביר להניח באחד
הספסלים המוצבים מאחור, ליד החלון. במושב שלידי מונח לו תיק גב
שחור, לאוזניי מוצבות להן אוזניות ומבטי מופנה אל החלון.
אם חושבים על הסיטואציה הזאת, היא כמו תמונה שהוצאה מתוך סרט
אמריקאי טיפשי, על נערה מרדנית שברחה מהבית והיא בדרכה אל הלא
נודע... -נאנחת קלות-
הרשה לי, מסמך יקר, לנתח את הסיטואציה הזאת בהתאם לסרט במין
צורה... צורתית שכזו.
סביר להניח ש...בסרט, "גיבורת הסיפור" כביכול, חושבת
לעצמה-"הנה! עשיתי את זה! ברחתימרדתיהצלחתי! אני אראה להם...
אני גיבורה גדולה.." ועוד כל מני דברים טיפשיים בסגנון... אבל!
לעומת זאת... על מה הדמות המקלידה את המסמך הזה חושבת?...
החזק את עצמך, מפני שאני אחשוף חלק ממוחי (בצורה מטאפורית
כמובן) בפניך בעוד מספר רגעים...

דמיין את אותה הסיטואציה שתיארתי בפסקה הנ"ל. במצב כזה בדיוק
אני יושבת... ובעודי מתבוננת מבעד
לחלון, עיניי מכוונות אל הכביש, אני תוהה: כמה עקבות של רגלי
אדם ישנן על הכביש ובאיזה נסיבות בני האדם, שכביכול פסעו על
הכביש עשו זאת?...
ואז מתווספת לי עוד מחשבה שכזאת... צץ לי במוח מין רדאר שכזה,
שמסמן את כל העקבות על הכביש בכתום וליד כל פסיעה יהיה כתוב
מתי היא הוטבעה וע"י מי.
במקום הריק מפסיעות על הכביש, אני אשאיר חותם משלי, פסיעת כף
רגלי, ואחשב בתור "בן האדם הראשון שכף רגלו דרכה בנקודה
זאת"... עכשיו, כשאני מקלידה את המחשבה האבסורדית הזו, זה
מטריד אותי מעט...
אבל אני יכולה לחשוב על כך במשך כל הנסיעה... וזו רק אחת מבין
רבות ומוזרות אף יותר.
דווקא המחשבה הזאת גרמה לי להרהר, מדוע אני חושבת על כך
בכלל?... אולי זה נובע מחוסר... איך אני אנסח את זה... מעשים
"נחשבים" ההופכים אותי לקצת יותר מיוחדת?...
אבל זה סתם הרהור חולף, כמו המחשבה הזאת...

מסמך יקר, כאשר סיימתי את הפסקה האחרונה בשלוש נקודות המעידות
על דבר שאינו סגור, עלעלתי בך שוב... עד כמה שאתה טיפשי, ועד
כמה שזה אבסורדי מצדי לדבר למעבד תמלילים, הרגשתי צורך עז
להשאיר אותך קיים...

-מסתכלת לעבר החלון, מהססת לרגע, לוקחת שאיפה אחרונה מערמת
הטבק המגולגלת הנמצאת בידה ומחייכת חיוך כמעט בלתי נראה...-