ומבחוץ, מבחוץ ניראתי כמו כל השאר, מתבגרת רגילה, מטומטמת
באופן ממוצע, סתם בחורה שמחפשת תשומת לב במקומות הלא נכונים,
ומבחוץ כל סימני האזהרה נעלמו בים הצרות של החברה בימינו,
ומבחוץ כל אחד היה יותר מדי עסוק בבעיות שלו בשביל לשים לב
למישהו אחר, ומבחוץ, נראה שהכל היה בסדר. איש לא ידע שמבפנים,
מבפנים הייתי שבורה, גמורה, אבק מרחף ברוח, תלויה על שרידי
העמוד התומך רגע לפני שנופלת שבי בתהום הפנימית שלי,בפנים...
לא נותר כלום. הייתי הולכת, יום יום באותה דרך, ומחייכת יום
יום לאותם האנשים, ומדברת יום יום על אותם הדברים, ועושה יום
יום את אותן הפעולות.... ויודעת שאין לזה משמעות, שבכל מקרה
לאף אחד לא איכפת, ומאסתי בזה. הבנתם? הייתי נערה בת 15
והתייאשתי מהחיים!  כמה פתטי זה נשמע, מה בגיל הזה יכול להיות
כ"כ קשה? אני בעצמי לא מסוגלת לענותף הדבר היחידי שידעתי שאני
לא יכולה לסבול את זה יותר, אף לא רגע אחד של ההתמודדות
המזויפת הזאת. והשנאה, השנאה כלפי האנשים שלא הושיטו ידם ולא
אהבו אותי, השנאה הזאת גברה. והפחד, הפחד שהתחושה הזאת לעולם
לא תעבור, והכאב, הכאב שמגיע שוב ושוב ומונע ממני לזוז.
וההרגשה, ההרגשה המזופתת הזאת שלא משנה כמה אבכה לא יהיה מי
שיחבק אותי, והבדידות, הבדידות שמשאירה אותי שעות ערה. והקור,
הקור הארור הזה שהורג אותי לאט לאט. והצפייה, הצפייה למשהו לא
ידוע, הצפייה הארוכה הזאת, ארוכה כל כך שזה גובל בהתעללות,
והרצון לשינוי, שינוי שלא מגיע. וכל זה ביחד, גדל בתוכי, שוכן
בתוכי, והורס אותי, משמיד את נפשי. והכל בשקט מופתי... בכזאת
דממה מופלאה, כך שלא ישמעו ולא יראו ולא יריחו ולא יגעו ולא
ירגישו ולא יחשבו ולא ידעו- שמשהו לא בסדר. כי מבחוץ הכל היה
טוב, מבחוץ הכל היה מושלם, מבחוץ הייתי רגילה- סתם ילדה כמו
כולם,
מבחוץ לא שנאתי את העולם.