שתי עיניים חומות, עצובות, מביטות בי. "הכל בסדר?" אני שואל.
"הכל" עונות העיניים. "את בטוחה?" מתעקש. "לא". אני שם לב
שהתשובה לא בוקעת מן העיניים כי אם מתוך שפתיים אדומות
וקטנות.
על חוף הים בתל אביב, בקור עז, בשעה ארבע לפנות בוקר, אני
מתאהב לראשונה בחיי. מתאהב בזוג עיניים חומות עצובות ובשפתיים
קטנות ואדומות. "אתה בא?" נשמעת קריאה מרחוק, אני מסית את
ראשי, וכאשר אני מחזיר אותו, היא כבר איננה.
"איך היא נראתה?" שואל דביר, לאחר שאני מתאר לו את התחושה
שעורר בי אותו יצור עצוב ונפלא. "כבר סיפרתי לך", סבלנותי
פוקעת "עיניים חומות, מבט עצוב, שפתיים קטנות". דביר מחייך אלי
"כבר סיפרת. אבל איך הגוף שלה? מה צבע השיער שלה? מה היא
לבשה?". מיואש אני מגלה שלא שמתי לב לפרטים פשוטים אלו. שבועות
אחר כך, כשאני מנתח בראשי את אותו המפגש, נוסף פרט קטן - היה
לה ריח של ים.
החודשים חולפים ולעיתים אני חושב שהזכרון הזה הינו דמיוני
בלבד. ייתכן שהייתה זו הזיה בהשפעת האלכוהול ששתיתי אותו ערב.
אף על פי כן, בכל פעם שאני קולט במבטי זוג עיניים חומות, אני
מחפש בהן את המבט העצוב, ותחתן את השפתיים האדומות הקטנות.
כאשר אני מהלך בחוף הים בלילות, אני תר אחר אותה בחורה, שריחה
ריח ים.
חודש לפני הגיוס אני מוצא עצמי מהלך על החוף לפנות בוקר, שתוי
במקצת, רואה בחורה יושבת ברגליים מסוכלות על החול, שיערה שחור
ומבטה אל הגלים. נדמה לי שבכי חרישי עולה מכיוונה. אני מתקרב
ושואל "הכל בסדר?" היא מרימה ראשה אלי ועונה "הכל". אני מתיישב
לצידה נדהם. אותו קול, אותן עיניים, אותן שפתיים. "חיפשתי
אותך" אני אומר לה "אנחנו כבר נפגשנו פעם, ואת נעלמת לי, אפילו
לא אמרת לי מה שמך" חיוך עצוב בקע מן העיניים והשפתיים, חושף
שיניים לבנות. "אתה לא שאלת". היא צודקת, אך האם הייתה לי
הזדמנות? "אני שואל עכשיו" שולח אליה חיוך. "מה יעזור לך
שמי?",  היא אומרת, ספק לי, ספק לעצמה. "עלי לדעת את שם הבחורה
בה אני מאוהב" אני עונה, רציני יותר משהייתי אי פעם. "תודה"
היא נושקת על לחיי, אני עוצם עיניי, חש את מגעה שורף את פניי,
ולכשעיניי נפקחות, היא איננה.
"אסור לתת לך להסתובב לבד" דביר צוחק עלי. "גם לשתות אסור לתת
לך" הוא ממשיך "מעניין איך הבחורה המסכנה הגיבה לשטויות שאמרת
לה". האור שב לעיניי "אז אתה מאמין לי שפגשתי בה?" אני תופס
בחולצתו. "מאמין שפגשת מישהי, הרי לא היית נותן לעצמך סטירה."
אני נכנס לשירותים הציבוריים מעלי הסירחון על מנת לגלות במראה
סימן אדום חזק על הלחי. מבועת אני יוצא החוצה אל דביר המשועשע
"היא לא סטרה לי. היא נישקה אותי" אני נשבע לו. "תרגיע אחי, מה
שתגיד, אבל רק שתקלוט, מה שיש לך על הלחי זה לא אודם" הוא
מעביר ידו על לחיי ומציג אותה בפני כהוכחה לכך שהצבע אינו
יורד. מבולבל אני נכנס אל הרכב, מפחד לספר על המקרה לאנשים
נוספים.
אחת לחודש אני שב הביתה, פושט את המדים ופורש לישון. חבריי כבר
מזמן התייאשו מנסיונות לשמור על קשר, שכן עם החשיכה אני יוצא
מן הבית, ונוסע לפקוד את חופי הארץ, בחיפוש  אינסופי אחר אותה
בחורה, אמיתית ועצובה, לכשאמצא אותה, שוב - לא אתן לה לברוח.