פרק א

ישבתי מול הדלת של  חדר 55, בבסיס קליטה ומיון, היה לי כל הזמן
שבעולם, כשהרמתי את הראש ראיתי את הארובה הגדולה מעלי ובטוח
שזה נשמע לכם קיטשי, אבל הרגשתי כמו העשן שיצא ממנה באותו
הרגע, חופשי.
חופשי בעולם, זאת בדיוק הסיבה שעד היום כשאני מעשן סיגריה, מה
שאני אוהב זה את העשן שלה המתפזר בהרמוניה נהדרת.
זה קרה לפני כמה שנים. באותו יום השתחררתי מהצבא ובאותו בסיס
קבלתי את ההצבה למילואים. החיילים החדשים שבאו להיקלט  גרמו לי
להרגיש נהדר והרי אני תמיד אהבתי והסכמתי עם המשפט "אין כמו
השמחה לאיד".
לראות אותם באים עם המדים החדשים, התיקים הכבדים והנעליים
הכבדות... זאת הייתה תחושה מופלאה. סגרתי פרק בחיים. חוסר
הידיעה מה יקרה איתי קסם לי כל כך, החופש, כן החופש דבר שהיה
כה חסר לי הרצון להתחיל משהו חדש, שונה, מרתק משך אותי כל כך.
תבינו, לאו דווקא טיול הרפתקני לחו"ל, אפילו סתם שינה בלי
הצורך לקום במועד מסוים, היכולת לאכול מה שאני רוצה ולא מה
שנותנים לי, להיות ער לילה שלם בלי לחשוב על העייפות שתלווה
אותי למחרת. כל אלו נראו לי דברים קסומים.
לאחר שהקצינה נפרדה ממני במלות תודה ובהצלחה נכנסתי לפיאסטה
החדשה שלי, הדלקתי את הרדיו ופתאום כל שיר ששמעתי מצא חן בעניי
ובמיוחד  השיר "for ever young " .
יש בו משהו מיוחד בשיר הזה מן עצב שכזה, שנשמע בקולו של הזמר
ואני חושב שהעצב הוא הרגש החזק ביותר, הרי דברים עצובים גורמים
לך להרגיש חיי להרגיש שיש דברים שמשפעים עליך ואני אוהב להרגיש
חיי כי בצבא אתה בעצם מתחיל להיות אדיש ואדישות לדברים זה
הגבול ממנו חייבים לברוח, שכן אז אתה בעצם חיי מת ואני הייתי
רק בן 23 ורציתי מאד לחיות.
הנסיעה דרומה, לעיר שלי הייתה מלאה במחשבות כמו אביר הרוכב על
סוסו האהוב ואני אהבתי את הרכב שלי וכמה שנים אח"כ בטיול
שעשיתי אפילו התגעגעתי לנסיעות ברכב רק אני והפיאסטה, לרב אני
לא מתגעגע, אבל יש בקשר לרכב משהו מיוחד אתה כבר מרגיש שזה חלק
ממך ואני מניח שזה כמו כל דבר שהופך להרגל, אתה מרגיש שהוא
חשוב לך באמת, רק שהוא חסר.
החלטתי באותה נסיעה שאני שוכח ממה שהיה בצבא, לא מכוון שהיה לי
רע, היו הרבה רגעים טובים ונחמדים אבל פשוט לא רציתי שאותם
דברים יכנסו לחיים החדשים שלי, כמובן שלא הצלחתי לעמוד בהחלטה
שלי ותמיד, אפילו היום, אני נזכר בצבא ובדברים שעברתי בו.
הרגשתי אז רצון עז להספיק הכל ולנסות הכל במהירות הגדולה
ביותר, להוציא הכל החוצה, לצעוק הכי חזק כמו ששר פרסקי.
טוב אז הסיפור שלי מתחיל מאותו רגע בו השתחררתי וממשיך עד
היום.
כיום אני רועי, בן 27 סטודנט שגר ולומד בדרום.  חלק תמיד
מרימים גבה שהם שומעים שאני אוהב את הדרום ואני תמיד אומר
שרגשות קשה להסביר במיוחד כמו אהבה, זה או שיש את זה או שאין,
אי אפשר לגרום לזה ואי אפשר לבטל את זה וככה גם אהבתי לעיר
הדרומית שלי, אני מנסה להסביר זאת אולי באפרוריות שבבנינים,
באנשים קשיי היום בחוסר הפוזה של העיר הזאת ואתם הרי יודעים
שאני אוהב דברים מדכאים ועצובים...

אני גר בדירה שכורה עם שניי שותפים. אחד מהם לומד איתי ובעצם
יש לו חלק מרכזי בחיי אחרי השחרור. הוא במקור מהמרכז, מפתח
תקווה, והוא די דומה לי באהבה לכדורגל, לגישה לבנות ולגישה
לחיים. אני חושב שאני משלים אותו והוא אותי, שמו אייל. השותף
השני הוא אלכס והוא עולה חדש מרוסיה, אני בקשר טוב איתו למרות
שהוא עדיין חידה בעניי.
אנחנו נוסעים להרבה טיולים ביחד, בעיקר לסיני ואילת, אבל היינו
גם בטיול ארוך בחו"ל. יש לנו תמיד מטרה אחת בכל הטיולים והיא
...טוב עדיין מוקדם לספר לכם על המטרה הזאת - הרי אני לא רוצה
שיצא לנו רושם לא טוב לפניי שתכירו אותנו קצת יותר טוב. בכלל,
אני חושב שאני שחקן לא קטן -  זאת אומרת שיש בנות שרוצות לצאת
איתי רק בגלל הרצינות שאני מפגין, ויש בחורות שרוצות שנצא רק
בגלל שאני שטותניק. יש כאלו שחושבות שאני ליצן, ויש כאלו
שטוענות שאני לא מרבה לדבר ושאני ביישן מדי לטעמן. טוב, צנוע
גדול אני לא, אבל לא תמיד זה היה ככה בקשר לבחורות, היו תקופות
שבהן כמעט לא היו לי קשרים ותמיד ראיתי איך החברים שלי מצליחים
יותר. אני חושב שסבלתי מחוסר בטחון עצמי -  דבר שנגרר איתי
לפעמים עד היום בצורך לקבל חיזוקים מאנשים ובעיקר מבנות, עד
כדי כך שחיזוק טוב עולה לפעמיים על כל דבר אחר שאותה בחורה
יכולה לתת לי.
יש לי  במחשב תמונה שלי סרוקה והיא באמת מהיותר טובות שלי,
כשאני מרגיש קצת רע, אני שולח אותה רק בשביל לקבל חיזוק. זה
כמו דלק, כמו משהו להמשיך הלאה.
למרות שבתקופה האחרונה אני חושב שקצת נרגעתי בעניין.
בטח חלק ממכן חושבות עכשיו ...הוא נורא ילדותי...ואני תמיד
אומר שזה מה שאני- ילדותי ולא ממש מבין מה רע בזה, הרי זאת
תקופה שכולם מתגעגעים אליה, אז למה לא להתנהג ככה במיוחד שאין
לי ממש אחריות גדולה עכשיו וזה הזמן שלי להחיות שוב את הילדות,
כי אח"כ באמת יהיה מאוחר.