שפיכה על הדף את מה שקרה לי אתמול.

כל הערב הוא לא הצליח להביט בעיניי.
הוא התרכז השתדל אבל לא החזיק מעמד.
כועס, הוא צועק שהוא ניפגע ושאני לא מתיחסת לכך.
טוען שאני מתחמקת ולא נותת לא לבקר אותי.
אני יודעת שזה לא נכון לי, אצלי זה ניראה אחרת.

הוא אחי הבכור.
שומעת בקולו כעס מרירות, אני יודעת שהוא נפגע.
שמה לב שהוא לא מבין שאני יודעת.
כדי להתקדם אני מתבקשת להצטער על אימרתי.
אני מוכנה רק להתנצל על שנפגע, באמת שלא התכוונתי שיכאב.
אבל אני לא מוכנה למחוק את שאמרתי, זו האמת שלי גם אם היא
כואבת.
הסברתי לו באיזה מקום אני נמצאת כשאני מולו.
שוב נתתי דימוי מעולם החיות, כמו שני כלבים שנובחים אחד על
השני,
כל כלב רוצה שהטריטוריה תוכרז כשלו, אני מבינה שמרב שאני נובחת
מי אני אני לא שומעת מי הוא.
הוא קורא לזה אגואיסטי.
אני קוראת לזה כנות.
שוב הוא ניפגע, הוא שואל למה אני לא מוכנה לשמוע מי הוא.
אני מסבירה שאני רוצה שהוא ידע מי אני.
הוא מפחד שאני לא אוהבת אותו ולכן לא רוצה לשמוע.
אני מסבירה שהפחד הוא לא ממה שהוא יגיד, אלה ממה שאני לא יצליח
לומר.

רק אז הוא הסתכל בעניים.
רק כשדיברתי, כי היה לי חשוב שיקשיב גם איתן.

יום יבוא ואגיד מי אני גם כשלא אומר דבר.
אני מרגישה אותו מגיע.