1.
בשנה האלף שש מאות עשרים ושתיים למות אדוננו, בנמלה של העיר
קאדיס, התבוננתי בפעם האחרונה אל עבר חופי היבשת הנושנה.
ניצבתי אותה שעה על הסיפון כשאני נושא את מבטי אל מזח האבן
הישן ואל בתיה הלבנים של העיר. אט אט הלכו הללו והתרחקו
מאיתנו. אט אט הלכו ונחלשו גם המולת הנמל, קול צעקותיהם של
הרוכלים וזימרת הפועלים. הניחוחות המוכרים של דגים, תבלינים
וחבלים משומנים גוועו לאיטם. המלחים עוד הצטופפו ליד המעקה,
קוראים ומנופפים בידיהם לעבר הרציף. נערותיהם ואימותיהם ניצבו
לאורכו כשהן ממררות בבכי, מתפללות לכל הקדושים ונשבעות לחכות
ליקיריהן. דומני כי הבחנתי אפילו בדמעה שנקוותה בזוית עינו של
וינצ'נצ'ו, רב המלחים המחוספס שלנו. הסבתי את ראשי. לי לא
המתינה על החוף לא אם ואף לא נערה. עיניי שלי נותרו יבשות.
הפניתי את מבטי אל עבר האוקיינוס. שם היה מחוז חלומותיי
האמיתי. הרוח הכתה בפני. לרגליי השתרעה ממלכתו של נפטון,
כחולה, עמוקה ואינסופית. כמו ממתינה לבן החיל שייצא אליה ויגלה
את סודותיה. רעש הגלים המתנפצים וקריאות השחפים, הללו כמו
שוררו באוזניי על חופש ועל נדודים, מעלים בזיכרוני סיפורים
אודות ארצות רחוקות, עלילות גבורה ואיים מבורכים. תחושה של
התרוממות רוח מילאה אותי. הנה, אני הקטן, עומד עכשיו להפליג
הרחק מעבר לכל יורדי הים הדגולים מן הדורות שעברו.

אני הוא אנריקו הרננדז דה קורדובה, בנו של האביר הנכבד דון
חואן הרננדז דה קורדובה, צאצא לדייגו דה קורדובה המהולל, אשר
הכה את הכופרים תחת דיגלו של מלכנו קרלוס החמישי. על שנות
נעוריי אין צורך להכביר במילים. אבי מנוחתו עדן, אשר גמר בדעתו
שאהיה איש כנסייה, הפקיד את חינוכי בידיהם של הישועים. עקב כך
ביליתי את מרבית ימי נעוריי בספריות מאובקות, תוך עיון בספרים
עתיקים ושינונם של פסוקים לטיניים. אומנם הייתי תלמיד ממושמע
אך כדרכם של בני הנעורים, ראשי מלא היה בחלומות ובדמיונות.
בימים הייתי שוקד, בהדרכת מחנכיי הקפדניים, על ספרי המדעים
והתיאולוגיה- אך בלילות היו מחשבותיי הוגות באגדות האבירים
ובעלילותיהם של הספנים. יסלח לי האל הטוב, אך דומה כי מסעותיו
של אודיסיאוס משכו את ליבי הרבה יותר מאשר הגיגיו המלומדים של
תומס הקדוש. נכספתי באותם הימים לצאת אל הים, לנסות את מזלי
בעולם החדש. למעלה ממאה השנה חלפו אז למן היום שבו החלו בני
ארצי לסלול להם נתיבות על פני האוקיינוס, נושאים עימם את תהילת
הכתר הספרדי אל ארצות לא נודעות. בשווקים ובבתי המרזח הילכו
סיפורים אודות אותם הרפתקנים נועזים. כיצד צלחו הללו מכשולים
וסכנות, כיצד כבשו ממלכות אדירות וכיצד שבו לאחר מכן, עמוסים
בזהב ועטורי תהילה. אולי הייתי אף אני יוצא בעקבותיהם, אלמלי
מצוותו של אבי. בלית ברירה המשכתי לשקוד על לימודיי, כאשר אני
נאלץ להשביע את רעבוני אך ורק בספרים ובחלומות. כך נמשכו
הדברים עד אשר מלאו לי עשרים שנה. אז הלך אבי לעולמו, וזמן קצר
לאחר מכן הופיע דודני פדרו, ונטל אותי תחת חסותו.
דון פדרו היה יורד ים ותיק וקשוח, שעשה שנים רבות בעולם החדש,
בשרותם של הוד מלכותם הקתולים. עוד כילד הייתי מביט ביראה
בפניו הכהות והמזוקנות, שהשנים והרוחות חרטו בהן את אותותיהן.
הוא מיעט בדיבורים, אולם שמו יצא כספן מנוסה וכלוחם נועז. מאז
ומעולם חלמתי כי יום אחד ייקח אותי איתו אל אחת מהפלגותיו.
כאשר הופיע בביתי, אותו יום, הוא אמר כי ברצונו לשוחח איתי על
דבר מה.
"אני עומד לצאת למסע," אמר "מסע ארוך וקשה, באזור שטרם נחקר.
אני יודע שתמיד רצית לצאת אל הים. האם תהיה מעוניין להצטרף?"
"בודאי, אבל מה..."
"דע לך, אנריקו. זה לא עתיד להיות מסע פשוט. הפעם אינני מפליג
בשליחות המלך ואף לא בשליחותו של סוחר כלשהו. אני יכול לספר לך
על יעד ההפלגה, אך זה רק בתנאי שתישבע שלא לגלות זאת לאיש."
אז סיפר לי פדרו כי לפני שנים אחדות, בהיותו בארץ האצטקים, שמע
על ארץ אגדתית הנמצאת בקצה המערב. ארץ המכילה בקרבה אוצרות בל
ייאמנו. בתחילה פטר אגדה זאת בזלזול. ככלות הכול, רבים הם
הספנים שיצאו בעקבות אגדות דומות והעלו חרס בידם. אולם זמן קצר
לאחר מכן נתקל הוא בכתב יד יווני עתיק שסיפר סיפור דומה.
לדבריו, הדמיון לא יכול היה להיות מקרי. הוא החליט לחקור את
הנושא, שמא בכל זאת יש גרעין של אמת באגדה. כך נודע לו לבסוף
על חכם מאורי, אשר מחזיק בידו מפה עתיקת יומין- אולי המפה
המדויקת היחידה שיש בנמצא אל אותה ארץ מסתורית. לדבריו אותו
חכם יהיה מוכן למסור את המפה, בלא כל תמורה, בידי מי שיימצא
ראוי לכך.
הרגשתי את הדם הולם ברקותיי. מאחורי עיניו השחורות של דון פדרו
דימיתי לראות את חיוכה של אלת הגורל. היה עלי רק למצוא את
האומץ לאחוז אותה בציצית ראשה. "אבל רגע, מה בכלל יש בה, באותה
ארץ אגדית?"
"הכתובים מעורפלים בנושא זה. נאמר שם רק כי יש שם את מה שכל
אדם שואף אליו אבל איש אינו מעז להעלותו על הדעת." הוא שתק
לרגע ואחר הוסיף בקול נמוך "נאמר שם גם, כי מספיק שאדם אחד
ויחיד יגיע לשם- ולאחר מכן שום דבר בעולם כבר לא יישאר
כשהיה."
"ואתה מאמין שבאמת ניתן להגיע לשם?"
הוא שקע במחשבות. "אם לומר את האמת, אינני יודע." אמר לבסוף
"אולם יודע אני אך זאת: כבר למעלה מעשרים שנה שאני מסכן את חיי
בשליחות המלך והכנסייה. כבר למעלה מעשרים שנה שאני נאבק בים
ההפכפך ובפראי האדם השוכנים במעבה היער. אני יודע כי אתה
אנריקו, מדמה את הים כאיזו ארץ חלומות, ואת ההרפתקנים המפלגים
בו כגיבורים אגדיים. אולם דע לך, הים עשוי להפוך במהרה
לגיהינום- או לקבר- ואותם הרפתקנים שאתה כה מעריץ עשויים
להתגלות כנוכלים תאבי בצע או כרבי טבחים. עייפתי מלהילחם
בשרותם של אנשים כאלה. אם להודות על האמת, גם אין בי עוד כל
רצון לשפוך את מעיהם של ילידי העולם החדש רק בשביל למלא את
אוצרו של המלך בזהב, או בשביל להרבות את תהילתו. מאידך, גם אין
בי כל רצון לעשות לביתי- כפי שנוהגים לומר אותם אנשים. מאוסה
עלי המחשבה להפוך לסוחר ולהקדיש את שארית ימיי לצבירה בזויה של
ממון. כבר חשבתי לפרוש מן הים אבל כעת," עיניו נצצו "כעת ניתנה
לי ההזדמנות לצאת לעוד מסע אחד, אולי המסע האחרון. הפעם זה
יהיה מסע שונה, אמיתי, מסע המוקדש למען מטרה ראויה. אינני יודע
מה יהיה בסופו, אבל אני מתכוון ליטול את הסיכון. ומה באשר
אליך?"
פדרו גם הציג אותי בפני שותפו- האב סיימון גיאורג, נזיר ישועי
שתקן וקודר אשר פניו צרובות השמש העידו על השנים הארוכות שעשה
בשליחות הכנסייה, בינות לשבטי הפראים. בלחש סיפר לי פדרו כי
לאחרונה סר חינו של האב סיימון בעיני רומא וכי הוא אף עלול
להיות מגורש ממסדרו, עקב השקפותיו הנועזות באי-אלו סוגיות
תיאולוגיות. פדרו גם הוסיף שהאב הנכבד עבר הרפתקאות רבות
בחייו, וכי חרבו בקיאה בלהטוטי הסיף לא פחות מאשר לשונו
בפלפולי התיאולוגיה.
זמן קצר לאחר מכן שמנו את פעמינו אל העיר טולדו. שם, בתוך כוך
קטן ואפלולי בסמוך לשוק, הסתתר המלומד המאורי הזקן אשר החזיק
ברשותו את המפה.

הישיש כהה העור ישב לפנינו על מחצלת, שפתיו ממלמלות ואצבעותיו
ממשמשות שוב ושוב במחרוזת של ענבר. שעה ארוכה הוא סקר אותנו
בעיניו הסומות למחצה ולבסוף אמר "כן, אני נותן לכם המפה. אללה
יעזור לכם שתשתמשו בה כמו שצריך ותגיעו לאן אתם צריכים להגיע."
הוא הרכין את ראשו וכבר נדמה היה ששקע בשינה, אך לפתע התנער.
"אתם צריכים להבין," אמר "זה כאן לא אגדה או משל, למה זה מקום
ממשי לגמרי. זה המקום מה שכל הנוסעים הגדולים תמיד ניסו להגיע
אליו. אבל עד היום אף אחד לא מצליח."
"סלח לי, אדוני," התערב פדרו "המקום שאתה מדבר עליו, האם זה אי
או יבשת?"
תחת לענות הושיט לו הזקן יריעת קלף בלויה. "הנה," אמר כשהוא
מראה באצבעו "אתם צריכים להפליג בכיוון מה שמסומן כאן ולהמשיך
להפליג עוד ועוד, עד שאתם מגיעים אל המקום."
"אבל לאיזה מרחק עלינו להפליג? כמה זמן זה עשוי לארוך?"
"זה אני לא יכול להגיד לכם. אתם צריכים רק להמשיך הלאה, עד
שאתם מגיעים."
"אם כך, אז איך בכלל נוכל לדעת אימתי הגענו?"
הזקן צחק. "כשאתם מגיעים, אתם יודעים שהגעתם. אז כבר אין לכם
בכלל ספק. זה למה כבר אין ספקות איפה שארץ המובטחת." הוא שוב
שקע בתוך עצמו ואחר מלמל בחצי קול "זה דווקא לא קשה כל כך כמו
אתם חושבים. אתם רק צריכים ללכת עם הכיוון הנכון ולהמשיך
קדימה, מה שלא יהיה. אם אתם נחושים כמו שצריך, אם אתם לא
עוצרים ולא חוזרים בחזרה, אני מבטיח לכם שבסוף אתם מגיעים."

הקורא הנבון- אם רשימותיי אלה יתגלגלו לידיו ביום מן הימים-
עשוי בודאי לחשוב אותי כעת למטורף, אם מוכן הייתי להפליג בימים
לא ידועים, במסע שנראה כה חסר סיכוי. ואולי אכן יש בהשערה זו
גם שמץ מן האמת. אולם ינסה נא הקורא לדמות בנפשו את קסמם של
מרחבי הים, בעבור צעיר שבילה את כל חייו בין הספרים. יתירה
מזאת, ינסה נא הקורא המלומד לשקול במוחו, כנגד הסכנות שבמסע,
את המחשבה על כך שאומנם קיים מקום שכזה, בו מתמקדות כל תקוות
אנוש. מקום שעצם ההגעה אליו יכולה לשנות את גורלו של אדם.
מובטחני שאם ייעשה זאת, יוכל הקורא להבין לליבם של האנשים
שהפליגו באותו היום מנמלה של קאדיס.

2.
סמוך לחופה של טנג'יר עלה לספינה שותפם של פדרו ושל האב
סיימון- הדוקטור סמואלס, מלומד ורופא אנגלי. היה זה טיפוס שונה
עד מאד משני רעיו. הוא היה ברנש נמרץ ופעלתן שהתרוצץ כאחוז
תזזית, דיבר ללא הרף והיה יכול להרצות בלהט על כל נושא שבעולם.
הוא הגיע לספינה בלוויית צוות של עוזרים, כמות נכבדה של ציוד
ואינספור מפות ותרשימים. הוא סיפר לי שכבר שנים רבות הוא חוקר
את אותו אי אגדי וכי בכוונתו להקים שם מושבה.
"אל תיעלב," הוא אמר תוך כדי שהוא מפקח על העמסת מטענו "אבל
אתם, הספרדים, הופכים את כל הסיפור לאיזה עניין מיסטי, למשהו
שקיים רק באגדות. אתה שואל אותי? זו חשיבה לא נכונה. זהירות עם
הארגז שם! להערכתי," הוא הסיר את משקפיו ומחה אותם בכנף חולצתו
"מדובר כאן באי אמיתי. אי שככל הנראה מכיל בתוכו אוצרות טבע לא
שגרתיים. לדעתי גם לא כל כך קשה לקבוע את מיקומו המדויק, אם
אנו מצליבים את כל העדויות. היכנשהו בדרומו של האוקיינוס
האטלנטי, אזור קו רוחב 45 אם אתה מתעקש להיכנס לפרטים. המלך
הדני הראלד 'כחול השן', במאה התשיעית, טוען שהוא הגיע לשם. כך
לפחות מספרות הכרוניקות שלו-שהן אגב, מסמך מרתק למדי גם אם לא
לגמרי קריא. בכל מקרה, אני לא רואה שום סיבה לפקפק בעדות
הזאת."
"אבל...אבל אומרים שאי אפשר לתאר את המקום הזה, שברגע שספינה
אחת תגיע לשם יתחולל איזה שינוי בעולם, לא?"
הוא הניף את ידו בזלזול. "נו, באמת! מפליא בעיני שבחור נבון
כמוך מאמין בזה. תיזהרו עם המטען אני אומר לכם! אתה רואה, בגלל
אגדות כאלה, גם אם תמצאו את האי, אין לכם שמץ של מושג מה תעשו
בו. הנה," הוא הצביע לעבר שורת התיבות שהועלו אל הספינה "בגלל
זה הבאתי את כל זה. זה צריך להיות מקום אידיאלי להתיישבות.
אולי אפילו נייסד שם איזו עיר חדשה."
יחד עם הדוקטור סמואלס היגיע גם ידידו הצעיר, ג'והן אשלי. הוא
היה היפוכו הגמור של מלווהו- משורר חיוור פנים ובעל עיניים
בוערות, אשר היה מסוגל להתבונן במשך שעות על הים ולדקלם
חרוזים. הוא סיפר כי מרגע בו שמע על המשלחת, נשבע שלא ינוח ולא
ישקוט עד שלא יצטרף אליה. באותו ערב התקבצנו להרמת כוס אחרונה,
לפני היציאה אל הים הפתוח.

"רבותיי," אמר פדרו לנוכחים "מחר, עם אור ראשון אנחנו מפליגים.
אנו ננוע בכיוון דרום מערב, בהתאם לרוחות. ההפלגה שמצפה לנו
אינה עומדת להיות קלה, אך בעזרת האל הטוב אנחנו נוכל לה. הבה
נשתה רבותיי, לחיי המטרה שלנו!"
כל הנוכחים הרימו את כוסותיהם. חיוך קודר עלה על פניו של האב
סיימון. "אתה נחפז מדי, פדרו" אמר "אני חושש כי המטרה עדיין
רחוקה מאיתנו. אולי מוטב יהיה אם לעת עתה נשתה לחיי הדרך."
הדברים העלו את חמתו של הדוקטור. "אתה רואה סיימון," קרא בכעס
"זה בדיוק מה שאמרתי לך. הגישה הזאת היא שתעצור בעדך. אתה מניח
שהמטרה שלך בלתי אפשרית ואז אתה לא נוחל אכזבה כאשר אינך משיג
אותה. חשיבה מוטעית, אם אתה שואל אותי. מוטעית לחלוטין. אתה
צריך להגדיר את המטרה- מטרה אפשרית כמובן, אין טעם לחתור
למטרות בלתי אפשריות- ולהאמין שתגיע אליה. ואגב, בקשר למטרה
שלנו- בהנחה שבאמת יש לכולנו אותה מטרה, מה שאני כבר לא לגמרי
בטוח- בכל מקרה, כמו שהסברתי לך, היא הרבה פחות רחוקה ממה שאתה
חושב. הנה הבט..." הוא התחיל לשלוף את תרשימיו אולם אשלי עצר
בעדו. "בבקשה סם," אמר בחיוך "הנח לזה. האנשים עייפים, אל
תעמיס עליהם שוב את כל המפות הללו."
"אתה טוען שמפות הן עניין מעייף? אני מסכים איתך לחלוטין. אבל
יש לך חלופה? אתה מכיר אולי דרך אחרת למצוא את האי?"
על פניו של אשלי עלתה הבעה חולמנית. "אינני יודע, אבל אולי
באמצעות הדמיון, הרגש?"
"מה פירוש הרגש? איך זה קשור לכאן?"
"אינני יודע...אך נראה לי שאתם מתמקדים יתר על המידה בצדדים
החיצוניים של המסע. אולי, אולי המסע אל האי הוא בעצם מסע שהוא
פנימי וחיצוני גם יחד. יתכן ומה שמשנה זה לאו דווקא הנתיב שבו
נפליג או המרחק שנעבור, אלא גם עד כמה נפתח את ליבנו לגילוי.
כך נראה לי לפחות."
הדוקטור החווה בידיו תנועה של ייאוש. האב סיימון צחק חרש.
"חבורה נאה קיבצנו לנו כאן." לחש פדרו על אוזני "נראה שמכל
המטורפים שביבשת השכלנו לבחור את המוזרים ביותר. ואל תחשוב
לרגע," הוסיף "שאינני מכליל ברשימה גם אותי ואותך."

עד מהרה חלפה שמחת היציאה לדרך ואת מקומה תפסה עבודה קשה,
שוחקת וסיזיפית. בכל הספרים שקראתי בילדותי על קורותיהם של
יורדי הים, מעולם לא הוזכרו שם התנודות הבלתי פוסקות של
הספינה, המזון שורץ התולעים, או הצפיפות, החושך והצחנה ששוררים
בבטן האונייה. עד כמה שזכור לי, גם מעולם לא צוינה שם העובדה
כי במימי הים הדרומי הופכת הספינה לעתים קרובות חמה ככבשן
והמים ניתנים במשורה. פדרו לא רחש אמון רב בצוות הספינה ולכן
רצה להכשיר אותי לשמש כסגנו. כיאות ליורד ים ותיק, הוא האמין
כי הדרך היחידה ללמוד את מקצוע הימאות הוא להתחיל מלמטה. עקב
כך נאלצתי לשבר את גבי בקרצוף אינסופי של הסיפון, להיתלות על
סולמות החבלים בין שמיים וארץ ולבלות לילות טרופי שינה במשמרות
ליד ההגה. גופי כמעט שכרע תחת הנטל. כל שריריי דאבו וכפות ידיי
שתתו דם ממגעם של החבלים. בין לבין, בזמן שנותר, היה עלי גם
ללמוד את כל תורות הניווט והימאות, לשנן אינספור פקודות
ומונחים וללמוד לעשות שימוש במיני מכשירים שונים ומשונים. פדרו
הסביר לי כי ימאי מנוסה צריך לדעת לקרוא את המפות- אך לא פחות
מכך גם לקרוא את השמים, את פני הים ואת כיוון הרוח. הים, שנדמה
היה בעיני בתחילה למין ידיד מסתורי, טוב ומיטיב, הפך כעת ליריב
קשה וערמומי שיש להתמודד איתו ולהסכין לגחמותיו. השמים זרועי
הכוכבים, שעוררו את התפעלותו והערצתו של אשלי, היו בעבורי רק
עוד מפה מטושטשת, קשה לקריאה.
כאשר נשמעה הקריאה "יבשה!" הייתי מוטל על הדרגש, עייף ורצוץ
לאחר לילה מפרך. בדי עמל גררתי עצמי אל הסיפון. כולם שם היו
אחוזי התרגשות. הדוקטור התרוצץ בין הנוכחים והסביר לכולם שכאן
בדיוק, על פי כל החישובים, צריך להימצא המקום. "גם המיקום שלו
הוא אידיאלי." שמעתי אותו אומר "הוא נמצא בדיוק בין העולם החדש
לעולם הישן. אפשר לקיים קשרי מסחר עם שניהם. אפשר- כמובן אם
נתגבר על כמה קשיים טכניים ולהערכתי אכן ניתן להתגבר עליהם-
בכל מקרה, אפשר להביא לכאן מתיישבים משני העולמות. האפשרויות -
מבין אתה?- הן פשוט בלתי מוגבלות!"
נשענתי על מעקה הספינה ונעצתי את מבטי בנקודה הזעירה שנראתה
באופק. אכן, חשתי שמחה- אם כי אולי פחות מאשר דימיתי שאחוש.
יותר מכל, שמחתי נוכח המחשבה שסוף כל סוף אני עשוי למצוא מעט
מנוחה.

משאך דרכו רגלינו על החוף זינק דוקטור סמואלס כאחוז תזזית והחל
לבצע סדרה של מדידות ורישומים, ליטול דגימות צמחים מכל הבא ליד
ולבחון את פני הקרקע. תוך כדי כך הוא שרבט בפנקסו בלי הרף.
"מבין אתה את פירוש הדבר, אנריקו?" פנה אלי לבסוף "זהו גן עדן,
פשוט גן עדן!- אם כי הביטוי 'גן עדן' אולי לא יהיה לגמרי נכון
כאן, שהרי אנחנו עוסקים במשהו שנמצא כאן לפנינו, ולא באיזה
עולם שמימי או חיזיון מעורפל. אם אתה שואל אותי, אפשר גם
להוסיף שבניגוד לגן העדן, לכאן אנו מגיעים רק לאחר שטעמנו מעץ
הדעת." הוא נפנף בצרור הרישומים שבידו. "בכל מקרה," הוסיף
"עבודה רבה מחכה לנו כאן. צריך לחפור תעלות, לבנות בתים-
להערכתי גם אפשר יהיה לגדל כאן חיטה- ולהביא הנה מתיישבים
חדשים. אני מאמין שלא תהיה כל בעיה לגייס חומר אנושי צעיר
ומשובח- אם כי כמובן יש לברור את המהגרים בקפידה. אנחנו לא
רוצים למשוך הנה הרפתקנים רודפי בצע וגם לא קנאים דתיים מהסוג
שרק לפני כשנתיים הפליגו לצפון. בכל מקרה, יש לנו כאן אפשרות
לבנות חברה חדשה. כן אדוני, חברה בריאה, צעירה, מתוקנת
ומשגשגת. מה הבעיה?" אמר למראה הבעת פני.
"אינני יודע, אבל מה באשר לאותו שינוי שאמור לעבור על כל מי
שמגיע הנה?"
"באמת, אנריקו. הנח להבלים האלה. אם אנו רוצים להקים חברה חדשה
עלינו לעמוד עם שתי רגליים על הקרקע. בכל מקרה..." הוא המשיך
לטוות את תכניותיו אולם לבי שלי היה חצוי. ככל שהלכו תכניותיו
ולבשו גוון מעשי יותר כך גאתה בי התקווה שחלה איזו טעות, שזה
איננו המקום המבוקש. הכול כאן היה פשוט מדי, טבעי מדי, אפשרי
מדי. חזונו של הדוקטור היה דומה יתר על המידה ליבשת הישנה ממנה
ביקשתי לברוח. אני לפחות ציפיתי לדבר מה אחר לחלוטין. לבסוף
התערב האב סיימון. "צר לי, סמואלס" אמר "אך כמו שאתה יודע,
נאמר לנו שכאשר נגיע אל היעד לא יהיו לנו שום ספקות. אני יודע
כי אצלי לפחות הספקות עדיין קיימים- ועל כן חוששני שככל הנראה
זה איננו המקום שלנו."
סמואלס ניסה להתווכח ולהוכיח את טענותיו, אך ללא הועיל. כל
היתר צידדו בדעתו של הכומר. לאחר דיון קצר הוחלט שהדוקטור
יישאר על האי עם צוות עוזריו, הציוד שהביא אתו ועם כמה מאנשי
הצוות שרצו להצטרף אליו. הוא היה קצר רוח להתחיל במלאכה.
איחלנו לו בהצלחה ופנינו בחזרה אל הים.

"שים לב," אמר לי פדרו כשהוא מראה על מפתו של המאורי הזקן "אם
אנו רוצים להמשיך ולהפליג בנתיב הזה אנו צריכים לרדת דרומה,
להקיף את יבשת אמריקה ואז לחזור צפונה ולהיכנס שוב אל אותו
נתיב. מה העניין?" הוא קלט את מבטי "כן, גם אני חשבתי שהמסע
שלנו כבר תם. אבל ככה זה, נראה שצריך להמשיך. מה לעשות...רגע
אחד, יש לנו רוח דרומית! קרא לאנשים. קדימה, להעלות מפרש קדמי!
כל הידיים אל הסיפון!"

3.
לאחר חנייה קצרה לצורך הצטיידות המשכנו דרומה ושמנו פעמינו אל
עבר מיצרי מגלן- אותם מעברי מוות אשר כבר היו למקום קבורתן של
ספינות כה רבות. משאך נכנסנו אל המצר הפך מזג האוויר מבשר
רעות. השמים הלכו וקדרו וגלי הים האפורים חבטו בזעף בדפנות
הספינה. לא חלפה שעה ארוכה וכבר כיסתה אותנו העלטה וסביבנו
החלו סוערים כל כוחות התהום. הסיפון היטלטל מעלה ומטה, הכול
נזרק והתערבל. כל מי שלא נאחז בדבר מה מיד מושלך היה מצד לצד
כבובת סמרטוטים. אני זוכר כיצד נאחזתי בשארית כוחותיי בחבלי
התורן, כשאני רטוב עד לשד עצמותיי, והבטתי מבועת בנחשול אדירים
שהתנשא מעלינו. הוא היה גבוה כהר, עצום ומעוטר בקצף. כבר הייתי
משוכנע כי בעוד רגע עתיד הוא לקבור אותנו תחתיו. אולם תחת
לשקוע טיפסה הספינה אל ראשו במהירות מסחררת- וכעבור רגע הושלכה
מטה, אל תוך תהום ירוקה שנפערה בין הגלים. ברק הבריק. לאורו
יכולתי לראות את חומת הסלע האדירה בסמוך לאופק, לשם נעה הספינה
בלא כל יכולת התנגדות. "מה אתה עומד לך שם?" נשמע קולו של פדרו
מעל שאגת הרוח "קח אתך עוד שני אנשים ונסה להשתלט על ההגה.
אנחנו חייבים להרחיק אותה מהסלעים שם!"
"רב החובל!" שמעתי את זעקתו של וינצ'נצ'ו בחשכה "מים חודרים
לתוך הסיפון התחתון. אנחנו עומדים לטבוע!"
"שתוק והרגע. אנחנו לא עומדים לטבוע. אסוף את כל מי שאתה רואה
ותתחילו לשאוב את המים החוצה. אני רוצה דיווח ברגע שהם יתחילו
לרדת. ונסה להתנהג כמו גבר, למען השם!" התחלתי לנוע בקושי לעבר
החרטום כאשר נחשול התנפץ מעל למעקה, מטיח אותי ארצה והופך את
הסיפון כולו למערבולת של קצף. פי התמלא במי ים והמלח צרב
בגרוני. "אנריקו!" צעק פדרו. "זה חסר טעם," מלמלתי, תוך שאני
יורק ומשתעל "אין טעם, אנחנו לא נצליח לעשות את זה." עוד ברק
הבריק ולאורו יכולתי לראות את פדרו ניצב מולי כשעל פניו חיוך
משונה. "אינך מבין מה העניין?" לחש כשהוא אוחז בזרועי "אנחנו
קרובים. אנחנו כבר ממש קרובים. עכשיו זו שעת המבחן. דווקא
עכשיו אסור לנו לוותר. לעזאזל, אנחנו חייבים להמשיך הלאה!"

שלוש יממות נאבקנו בסופה. שלוש יממות של טירוף ושל אימה, בהן
הים רתח וגעש ותחתינו פערה את פיה התהום האפלה והלחה. שלוש
יממות בהן נדמה היה כי כל איתני הטבע חברו לעצור בעדנו, כאילו
כל אלי השמים ואלי השאול הצטרפו גם יחד כדי להיפרע מאיתנו על
שניסינו לחדור אל תחומם. שלוש יממות בהן נשבענו שוב ושוב שלא
לסגת.
לאחר שלוש יממות הורה פדרו לסובב את חרטום הספינה. הספינה הגאה
שלנו הייתה לחורבה. הכול היה מטונף ומנותץ, המפרשים הקרועים
הידלדלו ברוח והתורן הקדמי אבד במצולות. גם האנשים נראו
כצללים. באשר לי, הרגשתי כאילו הזדקנתי בשנים רבות. הייתי
תשוש, אדיש וחסר חיים. ידעתי כי הובסנו. ידעתי כי המטרה חמקה
מתחת ידינו. נראה כי אותה גאולה מיוחלת, אותו שינוי פלאי
ומרחיק לכת, עדיין רחוקים הם מהישג יד. חשתי כישלון- אך לא
אכחד כי גם איזו שמץ של תחושת הקלה התגנבה ללבי. שמנו פנינו
צפונה ולאחר מספר שבועות הטלנו עוגן בסלבאדור דה בהייה- עיר
החטאים של העולם החדש, בבל אשר לחוף האוקיינוס.

קשה לחשוב על ניגוד חריף יותר מאשר זה שבין המרחבים השוממים
והאפלים בהם הפלגנו עד עתה, לבין אותו ערב-רב של צבעים וקולות,
של טעמים ושל ריחות, שבו מצאנו עצמנו כעת. זה היה מקום מוזר,
צבעוני ומרתק. העיר כולה הייתה כמין בליל של לשונות, של חוויות
ושל אמונות. ברחובות ניתן היה להיתקל במכשפים מגודלי שיער
ובעלי עיניים רושפות אשר הגיחו ממעבה היער- ולצידם בהרפתקנים
מפוקפקים, המוכנים להשכיר את חרבם לכל המרבה במחיר. נשים הציעו
את חסדיהן ובסמוך להן שוטטו נזירים סגפנים ובישרו- בעליצות רבה
יש לציין- על בואו הקרוב של האנטיכריסטוס. ניחוחות הקטורת
התערבו בריח הים, וצלילי המיסה עם קול הלמות תופיהם של העבדים
שחורי העור. מסורות עתיקות יומין התחרו זו בזו, אמונות חדשות
נולדו וגוועו שם בלא הרף ויצרים עזים התחרו איש ברעהו. אודה
ואתוודה כי בתחילה הלכתי שבי אחר קסמו של המקום. ימים שלמים
הייתי משוטט שם בין הכנסיות ובתי המרזח, בין היכלי הקדושה ובתי
התענוגות. אולם עד מהרה היה עלי הדבר לזרא. השפע שם היה רב
מדי- שפע של אלים, של רגשות, של דרכים ושל אמונות. לא יכולתי
להסכין עם אותה תערובת של קדושה עמוקה עם זיוף שטחי, של
רוחניות נשגבה עם חושניות גסה. עד מהרה החילותי מבלה את מרבית
זמני בנמל, כשאני עוקב אחר תיקון הספינה ומחכה בקוצר רוח לרגע
בו שוב נצא לדרך.
"ובכן," פנה אלי אשלי באחד הערבים "מה דעתך על העיר הזאת?" "זה
מקום מרתק, בזה אין ספק." השבתי לאחר מחשבה "אבל, איך לומר
זאת? דומני שהכול כאן מוקצן מדי, הכול כאן בא בכמות מופרזת.
העיר הזאת היא כמו תבשיל מתוק מדי, שאתה נוטל ממנו בכמות
גדולה. לבסוף נגוז הטעם ואתה נותר רק עם מחושי הקיבה." "לדעתי
המקום הזה," אשלי נעץ את מבטו בחלל "המקום הזה הוא הרבה יותר
חי מכל מה שראיתי אי-פעם באירופה. אינני יודע להסביר זאת, אבל
דומה שהכול כאן בהיר יותר, הכול עז יותר. אפילו האווירה
בכנסיות כאן היא שונה. כאילו...כאילו האלוהים של הארץ הזאת
איננו אותו זקן קודר מן הצפון הלבוש בגלימת נזירים שאליו
הורגלנו. כאילו בארץ הזאת הוא דומה יותר לאליהם של היוונים
הקדמונים- או אולי אפילו לאחד מאותם האלילים האפריקנים בהם
ניתן לפגוש כאן."
"אלה מילים מסוכנות."
"אולי באמת מוטב שאשתוק. אך בכל זאת...אתמול למשל, נקלעתי
במקרה למקום כינוסם של חבורת עבדים אפריקנים, בשעה שערכו איזה
טקס דתי. היו אלה אנשים אומללים, חסרי כל. אבל ברגע שנכנסה בהם
הרוח...הם כאילו הפכו לדבר מה אחר. היית צריך לראות את פניהם
שעה שרקדו. האמן לי, מעולם לא ראית עוצמה שכזאת, שמחה או להט
שכאלה. אני מבטיח לך שלא תמצא דבר מה דומה אצל מי מן הכמרים
חמורי הסבר שלנו."
"אבל אלו בסך הכול פראים, עובדי אלילים!"
הוא צחק. "אני יכול לראות על פניך שאינך באמת מאמין בזה." אמר
"האנשים האלה, יש בהם יותר אמונה מאשר בכל הפקולטות לתיאולוגיה
שלנו. הלוואי ואני אזכה לחוש- ולו רק פעם אחת- את מה שחשו הם
באותו טקס."
קמתי ממקומי. "אם כן מוטב שתמהר. בקרוב אנו יוצאים שוב אל
הים."
מבטו נעשה חולמני. "הים?" מלמל בינו לבין עצמו "הים יש בו
מרחבים וגם יש בו עומק. אבל נראה שאין בו הרבה שמחה."
ההכנות ליציאה לדרך התקדמו בקצב קדחתני. תיקונה של הספינה כמעט
הסתיים ופדרו עסוק היה ראשו ורובו בגיוס אנשי צוות חדשים,
במקום אלו שבחרו להישאר על החוף. המלחים החדשים היו ברובם
חבורה מפוקפקת למדי. ככל הנראה אחדים מהם גם לא משכו ידם בעבר
משוד ימי. פדרו יעץ לי שבזמן ההפלגה מוטב שאהיה חמוש- בייחוד
כעת, כאשר הפכתי באופן רשמי לחובל השני. כך נמשכו ההכנות עד
אשר בערב האחרון, לפני היציאה, פרץ אשלי כרוח סערה אל הפונדק
שבו ישבנו.
"רבותיי," הוא אמר בקול חגיגי "אני סבור שמצאתי את האי שלכם."
לרגע אחד היה נדמה לי שהבחור המסכן יצא מדעתו אולם הוא המשיך
"סלחו לי על עזות המצח, אבל חוששני שעד עתה היינו כולנו
עיוורים. כן רבותיי, עיוורים ושוטים." הוא התיישב ורכן לעברנו
"חישבו על כך רגע ברצינות, האם האמנו באמת ובתמים שנוכל למצוא
את גן העדן באמצעות מפה? האם אינכם קולטים עד מה אווילי הוא
הרעיון שיש רק נתיב אחד ויחיד שיכול להוביל אותנו לשם?" העפנו
בו מבטים משתאים. הוא נאנח. "אינכם מבינים מה אני סח, האין
זאת?" שאל "אני מנסה בסך הכול לומר לכם שנראה לי כי ירדתי
לסופם של הדברים. אינני יודע כיצד לומר זאת אבל...עליכם להבין,
הארץ שאתם מבקשים, לא תמצאו אותה בשום מפה. אין שום דרך
שמוליכה אליה. המפות רימו אותנו, רבותיי."
"על מה אתה מדבר לכל הרוחות?"
"מה שאני מנסה, כמיטב יכולתי הצנועה, לומר לכם זה אך ורק זה:
האי שלנו, גן העדן האבוד אחריו אנחנו מחפשים, הוא איננו נקודה
גיאוגרפית. לא יתכן שהוא יהיה נקודה גיאוגרפית."
"אז מה הוא אם כן?"
הוא שתק. "אינני יודע," אמר לבסוף "אולי נכון יהיה יותר להגדיר
אותו כמצב מסוים, כמין הלך רוח. בתור שכזה ניתן למצוא אותו
כאן, ניתן למצוא אותו באירופה וניתן למצוא אותו גם בכל מקום
אחר."
"אז באיזו דרך אפשר להגיע אליו, לפי שיטתך?"
הוא חייך. "זה מה שאני מנסה לומר לכם. אין דרכים נכונות או
דרכים שאינן נכונות. כל דרך שבה תלכו יכולה להביא אתכם אל
היעד. זו המסקנה שאליה הגעתי. כן רבותיי, האי שלנו נמצא בכל
מקום- אולי להוציא מאשר במוחם של אותם שוטים הרכונים על
מפותיהם המצהיבות ומשוכנעים שדרכם לבדה היא הנכונה."
נשתררה שתיקה. הרהרתי בדבריו. ידעתי כי אין אני יכול לבטל אותם
כלאחר יד. אולם אז התערב הכומר בקולו הפסקני. "אדוני הצעיר,
אנחנו יצאנו לדרך על מנת לחפש מקום מסוים, מקום ממשי. כאשר
יצאנו לדרך נאמר לנו שישנו רק נתיב אחד ויחיד שעשוי להוביל
אותנו לשם. אנו מפליגים בנתיב זה. אדוני, אינני יודע מה גילית,
אך ודאי לי שזה איננו הדבר שאנחנו מחפשים."
אשלי התבונן בנו בייאוש. "חשבו לרגע," קרא "מחר אתם עומדים שוב
לסכן את חייכם בחיפוש אחר הרוח. האין זה חבל להקריב כל כך
הרבה, רק בכדי להפליג דווקא בדרך זו ולא בדרך אחרת? לכל
הרוחות, אנריקו, אתה הרי יודע שהצדק איתי!"
"אפשר שהצדק איתך," אמרתי בזהירות "אך אפשר גם שלא. אני הייתי
מעדיף להמשיך בחיפוש, עד שאדע בוודאות."
אשלי נאנח. "כרצונכם," מלמל "לא אעמוד בדרככם. המשיכו בדרך
האמיתית שלכם. המשיכו, עד אשר תרדו למצולות תוך כדי חיפוש
הנקודה האמיתית היחידה ביקום."
למחרת, עם שחר, יצאנו שוב אל הים.

4.
שוב הפלגנו באותם נתיבים ושוב נאבקנו באותן סופות. מזג האוויר
באוקיינוס השקט היה מרבית הזמן אכזרי ועד מהרה נוספה אליו גם
מחלת הצפדינה שהחלה עושה שמות באנשים. אווירת נכאים השתלטה על
הספינה. מצב רוחם של אנשי הצוות הפך קודר כמו השמים ובכל שררו
הייאוש והמרירות. אשר לי, מלאכת הספנות תבעה כעת את כל כוחות
הגוף והנפש שלי, את ימיי ואת לילותיי. כמעט ונשתכחה ממני מטרת
המסע וכל מחשבותיי היו נתונות אך ורק למצב המפרשים, לכיוון
הרוח ולמהירות ההפלגה. ככל שהרחקנו כך הלכו תלאות המסע
והתעצמו. דרכנו הייתה למסע של בלהות. הים היה בעיני כעת למעין
חיית טרף עצומת ממדים, מטורפת וצמאת דם. דימיתי בעיני רוחי
כאילו היא משלחת בנו את עושי דברה- הסערה, המגפה והמחסור.
כאילו היא מצווה עליהם להקיז את דמנו לפני שהיא, גברתם
האכזרית, תחליט לבלוע אותנו אל קרבה. שיערתי שהיום הזה לא
ירחק.
הקצתי משנתי לקול דלת נפרצת. לפני שהספקתי לקום חשתי להב צונן
על צווארי. "אתה שלא תזוז שם," שמעתי את קולו של וינצ'נצ'ו
"גמרנו עם המשחקים. אנחנו משתלטים על הספינה. חוזרים הביתה."
מאחורי כתפו של וינצ'נצ'ו יכולתי להבחין בפניו המצולקות של
פיליפ- אחד המלחים שהצטרפו אלינו לא מכבר. הוא אחז בידו חרב
ארוכה. הזעם על פניהם נראה אמיתי. ידעתי כי אם אנסה לשלוף את
האקדח שהטמנתי מתחת לכר הם לא יהססו להרוג אותי.
"אל תהיה טיפש, וינצ'נצ'ו" קראתי בכעס "אנחנו לא יכולים לחזור
עכשיו, כשאנו כל כך קרובים."
הדברים העלו את חמתו "קרובים לאן?" צעק "אתה חושב אני לא יודע
שאתם אין לכם מושג לאיפה אתם מפליגים? שמעתי אתמול את הרב חובל
אומר שאף אחד עוד לא הפליג במקומות האלה. אתה חושב אנחנו
מטומטמים שנלך אחריכם עד לכאן, עד למקום שבכלל אי אפשר לחזור
ממנו? זהו, נמאס לנו כבר. עכשיו הפיקוד עובר אלינו. הגיע הזמן
לחזור."
מבחוץ נשמע קול ירייה. וינצ'נצ'ו סימן בידו לחברו והלה יצא
לבדוק את המתרחש. מיד נשמע קול צחצוח חרבות ואחריו זעקה.
"פיליפ!" קרא וינצ'נצ'ו. הדלת נפתחה והאב סיימון הציץ פנימה.
"פיליפ מתנצל," הוא אמר ביובש "מחכים לו במקום אחר. לפגישה מעט
יותר דחופה." וינצ'נצ'ו בהה בו ואני ניצלתי את ההזדמנות בכדי
לשלוף את האקדח ולהצמיד אותו לראשו של רב המלחים. האב סיימון
נעץ בי מבט קודר. "אל תשתהה עם זה יותר מדי." אמר "החסד
והרחמים כבר נטשו את הספינה הזו." הבטתי בפניו של וינצ'נצ'ו.
הספקתי עוד לראות את ההבנה מפציעה בעיניו, לפני שלחצתי על
ההדק.
המרד דוכא במהירות. מרבית אנשי הצוות נותרו נאמנים לפדרו ועל
נקלה עלה בידו להשתלט בעזרתם על הספינה. גם התגובה לא אחרה
לבוא. מנהיגי המורדים נתלו מראש התורן ויתר המעורבים נידונו
למלקות. זכור לי כיצד הצלפתי על גבו של אחד מהם בכוח, בכל הזעם
והייאוש שהצטברו בי. מראה פניו של וינצ'נצ'ו לא מש מנגד עיניי.
אכן, אולי היינו בדרכנו לגן העדן- אך אני, מעולם לא חשתי קרוב
יותר אל פיתחה של הגיהינום.

עשרה ימים לאחר מכן הטלנו עוגן במפרץ חולי, בסמוך לחופו של אי.
סקרתי את המקום מבעד למשקפת. הבחנתי בצמחייה העשירה, בשפע
הנחלים ובציפורים הססגוניות. בודאי הייתי חושב את האי ליפה,
אילו עדיין הייתי זוכר יופי מהו. לעת עתה הרהרתי רק באפשרות
לחדש את מלאי המזון והמים ולתת מעט מנוחה לאנשים.
"מה אתה רואה?" שאל פדרו שניצב לידי.
"הוא נראה מבטיח. יש כאן מים ופירות. ממש גו עדן." לפתע עצרתי
"פדרו," אמרתי בהיסוס "הוא נמצא בדיוק על הנתיב שלנו. אתה חושב
שיכול להיות שזה..."
הוא משך בכתפיו. "יכול להיות." הפטיר ביובש.
אך ירדנו אל החוף ומיד מצאנו עצמנו מוקפים באנשים כהי עור,
לבושים רק באזור חלציים. בזיכרוני עלו כל הסיפורים ששמעתי,
בדבר אוכלי האדם האכזריים שחיים באיי האוקיינוס השקט. שלחתי את
ידי אל האקדח אולם פדרו עצר בעדי. "הסתכל על פניהם," לחש.
ואכן, האנשים הללו לא נראו כאוכלי אדם. על פניהם הייתה הבעה של
מעין נינוחות טובת לב. הם לא נראו כפוחדים מפנינו ואיש מהם אף
לא אחז נשק בידו. אחדים מהילידים החלו להשליך לעברנו פרחים
ולהגיש לנו פירות. בערבו של אותו יום, לאחר שהחלפנו איתם
תשורות, מצאנו עצמנו נוטלים חלק במה שנראה כמין חגיגה שבטית
רבת משתתפים.
התבוננתי באנשי הצוות היושבים סביב למדורה, לוגמים מן המשקה
הסמיך שהכינו הילידים. כמה מהם ניסו- באורח מגושם למדי- ליטול
חלק במחולותיהם של מארחינו. אחדים ניסו ללמד את הילידים איזה
שיר ספנים פורטוגזי והיו גם שעשו מאמצים לשוחח עם הנערות
המקומיות בעזרת תנועות ידיים. הם נראו לי כעת מאושרים וחסרי
דאגה. כמו נשתכחו מהם כליל כל תלאות המסע ואימי המרד. יותר מכל
הייתה התנהגותו של פדרו לפלא בעיני. הוא כמו השיל מעליו את נטל
השנים והדאגות. הוא הרבה לשתות, להתלוצץ עם אנשיו ואף ניסה פעם
אחת להשתתף בריקודם של הילידים- לקול מצהלות הנוכחים. אני
לעומת זאת, לא יכולתי ליטול חלק בשמחה. השתוקקתי להאמין כי זהו
המקום אותו חיפשנו, אבל הוודאות עדיין הייתה ממני והלאה.
נאנחתי בלבי כאשר הבנתי כי בקרוב מאד נאלץ לשוב אל הנדודים.

שבעה ימים ארכה שהותנו באותו האי. במהלך הזמן הזה פיקחתי אני
על העמסת הספינה ועל הכנתה למסע. אחדים מאנשי הצוות הודיעו כי
הם נשארים במקום. לא מצאתי כל טעם לכפות עליהם להמשיך. את
מקומם תפסו כמה מבני המקום אשר השתוקקו להפליג בים. אומנם לא
היה להם כל ניסיון והיה צורך ללמדם את כל מלאכת הספנות למן
ההתחלה, אך הייתי סמוך ובטוח כי אלו לפחות, לא ינסו להתמרד.
לבסוף, כאשר הכול כבר היה מוכן, קרא אותנו פדרו אליו.
הוא ישב על החוף, סנטרו שעון על אגרופו ומבטו נעוץ באופק.
כשקרבתי נוכחתי לדעת כי דבר מה בפניו השתנה. הבעת הקשיחות
הזועפת ששכנה תדיר על פניו כמו ניטשטשה. הוא נראה כעת נינוח
יותר, אולי גם קשיש יותר.
"ראו," אמר לאחר שתיקה ארוכה "אני מאחל לכם הפלגה מוצלחת. אני
ככל הנראה, כבר לא אשתתף בה. אני נשאר כאן." היבטנו בו משתאים.
הוא הרהר לרגע ואחר אמר "אנחנו, יצאנו לחפש מקום מסוים. אינני
יודע באשר לכם אך אני לפחות, מעולם לא הייתי משוכנע שהמקום הזה
אכן אומנם קיים. כן, הייתה לי כמובן תקווה כזאת, אבל לא הייתי
בטוח. פעם גם לא חשבתי שזה משנה. פעם דימיתי לעצמי שישנו משהו
נאצל בעצם החיפוש עצמו." הוא חייך חיוך מריר "זה נשמע מטורף?
יתכן. אבל פעם באמת האמנתי שיש משהו טהור, אצילי, בעצם הקדשת
החיים לחיפוש אחר מטרה עליונה- בין אם זו קיימת במציאות ובין
אם לא. כיום," הוא נאנח "כיום כבר אינני מאמין עוד בכך."
נשתררה דממה. הוא שב להתבונן על הגלים. "אמרו לי רגע," אמר
"האם אתם חשבתם לעצמכם מדוע בכלל יצאנו לדרך הזאת?"
"אה כן..."
"לא," הוא הניד בראשו "זו איננה הסיבה. אתם מבינים, היה לי קצת
זמן לחשוב על זה כאן. צר לי לומר, אך חוששני שלא סיבות נאצלות
הניעו אותנו לצאת לדרך. אין מנוס מלהודות כי אנו כולנו, פשוט
הננו אנשים אבודים. כן," הוא הרים את ידו להסותנו "אולי אין זו
מחשבה נעימה כל כך, אבל יש להכיר באמת. לא מצאנו את מקומנו
בעולם הישן, על כן יצאנו לחפש אחר איזו ארץ פלאית. ובכן
ידידיי, עד כמה שהדבר נוגע לי, החיפוש היגיע אל סיומו."
"אך מדוע כאן? מדוע דווקא עכשיו?"
"הבט," אמר "יכולתי לומר לכם שלדעתי זהו המקום. אך אז הייתי
עושה שקר בנפשי. אני יודע היטב כי זהו סתם מקום, אי אחד מני
רבים השוכנים באוקיינוס. אבל בה במידה אני יודע גם שכל אשר
חיפשתי אי פעם נמצא כאן, בין הילידים חסרי הדאגה הללו."
חשתי נטוש ומאוכזב. "אבל רגע," גמגמתי "מה באשר לספינה? מה
באשר אלינו?"
"אני מצטער, אנריקו. אני באמת מצטער על שגררתי אותך אחרי אל
סוף העולם. אם תשמעו לעצתי, הישארו כאן גם אתם- או הפליגו חזרה
לספרד. אתה אנריקו, היית תלמיד שקדן. אני מאמין כי כעת כבר
יודע אתה די והותר בשביל להשיט את הספינה בעצמך. כמובן, אם אתם
מעדיפים, אתם יכולים להמשיך בחיפוש. אני כמובן אשאיר לכם את
המפה. אינני יודע האם עתידים אתם למצוא דבר מה, אולם בין כך
ובין כך, לי כבר אין עוד כל עניין בחיפוש הזה."
"אני אמשיך." אמרתי. קולי רעד.
פדרו הביט בי במבט שמעורבים היו בו עצב ורחמים. "כרצונך. ומה
באשר אליך סיימון? גם אתה מאמין שביכולתכם להגיע אל אותה ארץ
אגדית?"
הכומר העיף בו מבט קשה. "אינני יודע האם עתידים אנו למצוא את
המקום." השיב "מעולם לא נאמר לנו כי עלינו למצוא אותו. כל
שנאמר לנו הוא כי עלינו להמשיך ולחפש. היעד עצמו? הוא חסר
חשיבות. הדרך לבדה היא החשובה. אומנם היא עשויה להימשך לנצח,
אבל אף על פי כן עלינו להמשיך וללכת בה."
ובכן, מסתבר כי מבין כולם אני הייתי היחיד שבאמת ובתמים קיווה
להגיע אל הארץ. אני הייתי היחיד שלא ראה כל טעם אחר לחיפוש.
לפתע חשתי עצמי כמין שוטה תמים. חשתי מחנק בגרוני. לא, מיהרתי
להתעשת. אסור היה לי לגלות חולשה. בייחוד לא כעת, כאשר יש
ספינה שלמה שעומדת להיות נתונה תחת פיקודי.

5.
ניצבתי על טירת הירכתיים. הים השתרע לפני, חלק כמשטח של
זכוכית, כחול וצלול. הוא נראה כנמשך עד אין קץ, לכל עבר. עד
האופק והרבה מעבר לו. הרהרתי בכמויות המים האדירות, הבלתי
נתפסות, שהקיפו אותנו סביב. במרחקים אשר לא ייאמנו, שחצצו
בינינו לבין כל מקום יישוב. חשתי סחרחורת. לפתע נוכחתי לדעת כי
הייתי לא יותר מאשר גרגיר אבק על פני אותו משטח ענקי של ריק.
הבטתי שוב על אותו לא כלום שהקיף אותי מכל עבר. לפתע נראה לי
הרעיון בדבר הדרך הנכונה שבה יש להפליג, כרעיון נלעג. באותו
הרגע כל הדרכים נראו זהות זו לזו. בכולן לא היה דבר. יותר מזה,
לא נראה היה כי ישנן דרכים כלל ועיקר על פני אותו ישימון כחול.
נדמה היה כי אין שם דבר מלבד משטח ריק הנמשך עד אינסוף. כאילו
יכולים אנו להפליג לכל כיוון שהוא, עד אין קץ, ועדיין להימצא
באותו המקום, מוקפים באלפי מילין של אין.

"יבשה!" נשמעה צעקה מראש התורן. חיוך עלה על פני לשמע הקריאה.
מסתבר כי בני האיים הללו החלו סוף כל סוף ללמוד את המלאכה.
קרבתי את המשקפת אל עיני. לא חלף זמן רב וכבר יכולתי להבחין
בקווי המתאר של האי. אי שם בעמקי לבבי, למרות רצוני, התעוררה
בי לפתע תקווה פרועה. אולי דווקא זה הוא המקום? אומנם לא היה
דבר יוצא דופן במיקומו או בחזותו- אך אולי דווקא משום כך?
מיהרתי לדחות מחשבות אלו. פעמים כה רבות נחלתי אכזבה עד כי לא
היה טעם שאקווה שוב. מוטב שאהרהר באפשרויות ההצטיידות שעל
החוף. שוב ושוב שיננתי לעצמי כי אין מקום לתקווה, כי זהו אי
ככל האיים. מוטב שלא אצפה ממנו לגדולות. אולם עדיין, אי-שם,
פיעמה בי התקווה שמא בכל זאת עומד אני למצוא את המקום. שמא
הדבר עומד לקרות דווקא עכשיו, כאשר לא אצפה לו. אינני יודע האם
גם בלבו של הכומר התעוררו תקוות שכאלה. מאז שנטשנו את פדרו הוא
כמעט ולא פצה את פיו. הוא רק ניצב על הסיפון והתבונן על הים
בפנים חסרי הבעה.
תקוותיי נגוזו משאך ירדנו אל החוף. היה זה אי רגיל למדי, מיוער
ומיושב בדלילות. הוריתי לצוות לחדש את מלאי המים והמזון בזמן
שהאב סיימון- בלוויית כמה מן המלחים- יצא לסייר באי ולתהות על
טיבם של הילידים. הם שבו כאשר כבר עמדנו להפליג.
"יש אלו ממצאים מיוחדים?"
"כן," השיב הכומר "זהו המקום."
"מה?"
"האי הזה, הוא הארץ המובטחת. הוא המקום שאותו יצאנו לחפש."
"אבל מה...איך הגעת למסקנה הזאת?"
הוא התבונן בי בפנים רציניות. "צר לי, אנריקו." הפטיר "צר לי
מאד. אני יודע כי אתה מצפה להגיע לאיזה מקום פלאי, להיתקל
באיזה כוח עליון ובלתי מוסבר שיאלץ אותך להודות בו. ובכן,
חוששני כי דבר כזה איננו עתיד לקרות. הדרך היחידה למצוא את
המקום היא להכריע. לקבוע שזה כאן ולא במקום אחר. כן, אולי
אפילו באופן שרירותי. מרגע שהכרעת שזה המקום- אז זהו אכן
המקום. מכאן ואילך עליך להיות נאמן להחלטתך."
"אבל ככה סתם...הרי אתה בעצמך דיברת על החשיבות של החיפוש, של
הדרך!"
הוא נאנח. "כן, יודע אני. אבל עליך להבין. לא ניתן לנדוד לנצח.
בשלב כלשהו הדרך מאבדת את משמעותה, אם אין היא מובילה לאנשהו.
חיפוש שנמשך עד אינסוף- הוא כבר חסר ערך. הוא הופך לאחיזת
עיניים. אין מנוס, בשלב כלשהו עליך לקבוע מקום, להחליט על
נקודה מסוימת. זה המובן היחידי שיש למציאת המקום המיוחל. אין
שום מובן אחר לחיפוש."
מסתבר איפה שכולם נטשו את החיפוש הזה, בסופו של דבר. הותירו
אותי לבדי עם ספינה חבוטה ומפה מתפוררת. זעם הציף אותי. "אתה
יכול לנסח את הדברים כרצונך, אבי." סיננתי לעברו "אך כמו שאני
רואה זאת, מסתבר שבסופו של דבר אתה אינך שונה מכל היתר. בדיוק
כמוהם, גם אתה עייפת מן הדרך. גם אתה עייפת מחוסר הוודאות.
אומר אתה כי זוהי הכרעה חופשית, אך נראה לי יותר שפשוט החלטת
להיאחז בפתרון של מה בכך, ובלבד שלא להתמודד עם היעדר
התשובה."
לרגע אחד ניצתו עיניו. כבר חשבתי כי עומד הוא לשלוף את חרבו,
אולם עד מהרה התפשט על פניו חיוך יגע. "אתה יכול לקרוא לדברים
כרצונך," אמר "אך אין זה משנה. צר לי עליך, אנריקו, שכן אני
חושש מאד כי אתה שבוי בידי חלומותיך ודמיונותיך. טרם למדת
להכיר במציאות. המשך במסעך, אם כן. המשך באותו חיפוש חסר
תוחלת. בסופו של דבר, בעמקי לבך יודע אתה בדיוק כמוני שהדרך
הזו תוביל אותך אך ורק אל מעמקי השאול."


כעת נותרתי לבדי מחברי המשלחת. אינני יודע אם אזכה עוד לראות
מקום יישוב ואף אינני יודע האם עינו של קורא כלשהו עתידה ביום
מן הימים לשזוף את מילותיי. הכיוון המקורי כבר אבד לי מזמן,
והימים בהם הפלגתי כעת לא הופיעו באף לא אחת מן המפות. יתכן כי
אומנם כבר הרחקתי נדוד, מעבר לכל אדם אשר היה לפני. יתכן גם
שאיבדתי את דרכי ואני אך מפליג סחור סחור, חוזר שוב ושוב אל
אותם מקומות ישנים.
אינני יודע האם הארץ אותה יצאנו לחפש אכן קיימת. ככלות הכול,
אין סיבה שאתן אמון במלמוליו של מאורי זקן אשר מימיו לא הפליג
באוקיינוס. ואפילו אם הארץ אומנם קיימת, אין כל סיבה שאניח כי
מכל האנשים, דווקא אני אגיע אליה. אולם למרות הכול ברי לי כי
לעולם לא אפסיק לקוות. כל עוד אני חי אמשיך להתבונן באופק
בציפייה לראות שם את המקום. ועד שלא אראה אותו- אמשיך להפליג.
ולו גם בסופו של דבר דרכי אכן תוביל אותי אך ורק אל השאול.