הוא החליט כי נותרו לו עוד 20 דקות. הוא לא יכל לדעת בוודאות
כמה זמן עבר, או כמה עוד נשאר, כיוון שהשעון אבד לו יום קודם,
אך על פי חושיו עברו כשעה ועשר דקות, מה שאומר, כאמור, שנותרו
עוד 20 דקות.
הוא מחא את עגלי הזיעה מעל מצחו וחזר לבהות בטופס שהיה מונח
כמעט ריק לפניו. הוא לא התכונן למבחן הזה, הוא לא מצא זמן.
אולי אם הוא היה מתאמץ קצת היה מפנה לעצמו כמה שעות להתכוננות
מקיפה וזריזה על החומר, אך כנראה שמשחק הכדורגל היה חושב לו
יותר, ואולי סתם לא היה לו חשק. הוא הביט לימינו מבקש אחר
ישועה. חברו הטוב ביותר, רביד, ישב לידו שקוע בכתיבת המילים
האחרונות של התשובה המסכמת של המבחן. הוא יעזור לו. הוא תמיד
עזר. ועוד הוא מחליט אם להעזר בו או לאו הוא הרגיש איך
אישוניו, באופן לא רצוני כמעט, משוטטים אלכסונית ימינה וממקדים
את אחיזתם על מבחנו של רביד.
אזי נזכר למה התלבט בכלל מלכתחילה. כתבו של רביד כלל לא היה
מובן. הוא סבר שאף רביד עצמו אינו מסוגל לפענח מה הוא כותב.
אחר כן בהמתנתו רגע נוסף אחד הוא שלח מרפקו והתחכך איתו בבטנו
של רביד.
רביד הבין מיד מה חברו היושב לצידו עומד לבקש.
הוא פזל בחטף לראות מה מעשיו של המורה ולאחר שראה שהלז עסוק
בעיניניו סב ראשו לכיוונו של עמיתו. "שאלה שלוש...אנא ממך"
התחנן הוא. רביד הציץ לרגע במבחנו, אחר כן בדק בשנית במה המורה
עסוק ולאחר זאת החל ללחוש לרעו את התשובה.
לא עבר אפילו רגע אחד בשביל שהמורה יתחיל לחוש כי משהו לא
כשורה. הוא הרים ראשו מדפיו והזעיף פניו בן רגע בראותו את רביד
מתלחש עם היושב לימינו: "רביד וגלעד!" הוא אמר בקול תקיף
וסמכותי "מה מעשיכם?!".
"א...אני...הוא..." החל רביד לגמגם אך גלעד לא אבד את
עשתונותיו ומיהר להגיד "הוא רצה להעתיק ממני, המורה, אבל לא
הנחתי לו!" רביד פער עיניו בתדהמה אולם כאשר ראה את המבט
המפציר לרחמים ששלח אליו גלעד, נכמרו רחמיו על ידידו המבועת
והוא אמר: "כן זה נכון. אבל רק שאלתי אותו אם יגיד לי משהו אם
הוא נכון, כבר גמרתי את המבחן."
"זה כלל אינו מעניין אותי!" אמר המורה בקול רם יותר מהרגיל
ועיניו נתמלאו זעם. "גש ישר למנהל ותהיה בר מזל גדול אם לא
ישעו אותך לאלתר מבית הספר הזה, תלמידי הצעיר, כך, בכל אופן,
אני אמליץ!".
רביד הביט במבט חסר אונים בגלעד כמו מפציר בו שיגיד למורה את
האמת. אך זה היה כבר שקוע במבחן מנסה להזכר מה הייתה התשובה.
הוא פסע דומם מחוץ לכיתה לכיוון משרד המנהל, אך זמן קצר לפני
שמצא עצמו מול חדר המנהל, כשעוד יכל היה לראות את פנים כיתתו,
הוא העיף מבט לעבר חברו, והיה נדמה לו, ולו לרגע אחד בלבד כי
חיוך רחב, זד, מרושע ביסודו מסתמן על פניו של גלעד.

הנוף הנשקף מחלון המשרד המפואר שהתנשא בקומה ה-38 היה באמת
עוצר נשימה. העיר על כל מגדליה ומבניה התפרשה מתחת לעיניו של
המתבונן בפרספקטיבה ראויה לשמה. האנשים והמכוניות נראו כנמלים
קטנות העמלות בחיפוש מזון. מדי פעם גם מסוק או מטוס חצו את
השמיים בשאון לוחש ומלטף. גלעד דודליקוב הביט מהחלון וחייך
חיוך מסופק. עוד כמה שנים, אחרי שיפרוש מעולם העסקים, בגיל
פנסיה, כמו שתכנן, כל זה יהיה שלו. עתה יכל רק להתבונן ולהתנחם
בעובדה שבניינו שהיה פרי עמלו העיקרי, היה חלק בעושר שהעיר
העשירה והצפופה ייצגה. למעשה, לא היתה בניית הבניין פרי עמלו
של גלעד בלבד. בנה אותו מיליונר לשעבר אשר הפסיד את כל הונו
בבורסה ונאלץ למכור אותו לגלעד במחיר נמוך בהרבה מזה הנדרש לו
לשם בניית המבנה המהודר. ואם להיות יותר פרטני ניתן להגיד כי
היה לגלעד חלק די נכבד בכשלונו הכלכלי של המיליונר.
לפתע צפצוף צומרני פילס את דרכו לאוזנו של גלעד והאחרון הציץ
בשעונו הזהוב, שבוץ היהלומים. המחוג הקטן הראה על הספרה אחת
כמו גם המחוג הגדול. השעה הייתה אחת וחמישה אחר הצוהריים. הוא
ידע שעוד שניות מספר תיכנס אהובתו והם ילכו לסעוד את ליבם,
כבכל יום. הוא תהה פעמים רבות אם תמר באמת אוהבת אותו, ותמיד
הגיע למסכנה שסביר להניח שהתשובה חיובית.
וכי מה יש לא לאהוב בו?
הוא חכם, נאה ומעל הכל- עשיר.
הוא ידע שתמר ושתי המאהבות האחרות שלו איתו בעיקר בגלל הכסף,
בעיקר- אבל לא רק. ומלבד זאת, עושר היא גם תכונה של בן אדם
בדיוק כמו יופי ותבונה.
הוא לא ראה בכך שום הבדל. שכן עושר מתקבל כתוצאה מפעולות
נבונות בצד כריזמה כובשת, או כך לפחות היה המצב לגביו.
נשמעה נקישה חלושה והדלת נפתחה באיטיות. גלעד מיהר לחייך את
חיוכו הילדותי והביט בתמר שנצבה במלוא הדרה למולו. הוא העביר
מבטו מרגליה הארוכות והחטובות דרך חזה השופע וכלה בפניה
המושלמים, ממוסגרים בשיער בלונדיני גולש.
"שלום אהובי" אמרה תמר ופסעה לחדר בהליכה גנדרנית, מבליטה
ישבנה, היא הגישה לו את שפתיה ולאחר נשיקה שנמשכה כחצי דקה
התיקה אותן ממנו. "איך בעבודה?" היא שאלה ובחנה את ציפורניה,
וכשהוא התכוון לענות היא מיהרה להוסיף "לא משנה, אנחנו מאחרים
למסעדה, בוא מהר". היא יצאה מהחדר מותירה מאחוריה שובל בושם
ריחני, כמו בשביל לגרות אותו לבוא בעקבותיה. "היא יפה, אך לא
יפה מספיק, אני אחליף אותה בעוד שבוע" החליט במוחו גלעד ופסע
בעקבותיה, בידיעה וודאית כי בארוחה זו יהיו כמה דברים שחזרו
בכל ארוחה: היא תהייה קצרה, משעממת, תמר תאכל את רוב האוכל
והוא יתבונן בה ומהר מאד הם יגיעו לחלק של המיטה. אז יתחילו
לקרות הדברים המעניינים באמת.

ראלף רוג'רס ראה בעצמו עובד טוב עד מצטיין. הוא הקפיד להגיע
לעבודה בזמן, עשה את הנדרש ממנו ואפילו נשאר לעיתים לאחר שעות
העבודה אם זה מה שנדרש ממנו בכדי לסיים את עבודתו (למרות שלא
קיבל על כך כסף נוסף). הוא ידע שעליו להיות כזה בכדי להמשיך
לשרוד בעבודתו, שכן הוא היחיד שנשאר בתפקידו בחמש עשר השנים
שעבד בחברה, מאז הווסדה. כל שאר העובדים מאותה התקופה כבר
פוטרו או נפטרו, או שניהם. הוא היה מודע לאחריות שהייתה מוטלת
עליו שכן הוא היה המפרנס היחיד במשפחתו שמנתה אותו, את אשתו
ואת חמשת ילדיהם. על כן, כאשר שמע את שמו נאמר בקול רם, קולו
של מנהלו, גלעד דודליקוב, קורא לו לבוא לחדרו הוא היה בטוח כי
מדובר בהצעה לקידום במשרה. הוא הוריד את כפפותיו המטונפות אשר
אשר הפחם יצר שכבה עבה של צבע שחור אשר היה סבוך בתוך הבד הלבן
המקורי של הכפפות מידיו ששנות העבודה הרבות השאירו אותן מלאות
בגלדים ובצלקות, סידר בחפז את שערו ימינה ופסע מעודד למעלית.
לאחר כשתי דקות הוא כבר ניצב בפני כסאו של מנהלו, מופנה אליו
עם גבו. ראלף החליט לחכות עד אשר גלעד יפצה את פיו אך משעברו
כמה דקות של דממת מבוכה הוא מלמל: "אדוני... קראת לי?". גלעד
הדף את הקיר בעזרת רגליו, מה שגרם לו להסתובב ולהישיר מבטו
לעבר ראלף. מעניין עד כמה אתה לא מכיר את עובדיך, חשב לעצמו
גלעד, חמש עשר שנים הוא עובד בשבילך ואפילו לא ראית אותו פעם
אחת אולם בשלב זה גלעד נזכר באמונה שהוא סיגל לעצמו כבר בתחילת
דרכו, הפועלים הם אינם בני אדם, הם כמו רובוטים, כלי שרת בידי
הקפיטליסט בכדי לסייע לו להגיע ליעודו.
גלעד חייך. "שב" הוא אמר בקול רגוע שראלף מצא אותו מתנשא
במקצת. הוא נחת על אחת מכורסאות העור והביט בחצי חיוך יבש
בגלעד. "אתה מפוטר. תודה על שירותך. ישולמו לך פיצויים בסך חצי
משכורת, לא יותר, אתה יכול ללכת, תסגור אחריך את הדלת". ראלף
ישב כמה רגעים קפוא במקומו מנסה להתאושש מההלום שהכה בו כברק
רצחני  ואז כשהרגיש שהדמעות איימו להשתלט על מחשבתו ולהציף את
עיניו הוא קם מכסאו ויצא בצעדים איטיים וקצובים מהחדר, רגע
לפני שעמד לסגור את הדלת, קולו של גלעד שוב הקפיאו במקומו
"בחיים, מר רוג'רס, בשביל להתקדם צריך לפעמים להשאיר אחרים
מאחור, הפעם אני הייתי המתקדם ואתה היית זה שנשאר מאחור, מחר
המצב יכול להיות הפוך. צר לי מאד." אבל כבר בחבטת הדלת אשר
הותירה את גלעד במצב שבו הוא הרגיש הכי נוח, לבד, הוא ידע שלא
צר לו, לא צר לו כלל, הוא דווקא די נהנה מהפעלת הכוח שהיה
ברשותו, מיכולתו לרומם אנשים ולהפכם לאפר בן רגע, ממש כמו
אבינו שבשמיים. כן זה מה שהוא, האלוהים של החברה הזאת, והוא
צריך לדאוג שזה ישאר כך.

זמן קצר אחר-כך, אחרי שההפגנות בעד ונגד פיטורו של ראלף התחילו
ונסתיימו גלעד פסע למרצדס  שלו והתניעה, המנוע חרק והשמיע
מגוון רעשים אומנותיים לפני שכנע ונעור לחיים. המרצדס הכחולה
שהשמש הדהתה צבעיה עד לכדי תכול בהיר, הייתה ישנה יחסית, בת
כשלוש עשרה שנים ואף לא פעם אחת הייתה במוסך. יתכן, כי היא
הייתה הדבר היחיד בעל חשיבות רגשית כלשהי לגלעד. הוא אהב לנהוג
בה. הוא הכיר אותה כמו את כף ידה. הוא הנחה אותה אל מחוץ
לחנייה והחל לנסוע ברחוב הראשי, ובפנייה הראשונה פנה ימינה.
אזי החלה המכונית גונחת ברעשים שגלעד לא שמע מימיו, גניחות
גסיסה איטיות של מכוניות נושנות. היא הספיקה להגיע לפאתי השוק
ואז שבקה חיים. גלעד ישב בה והביט במחוג מד המהירות הצונח ל-0.
דווקא היום, דווקא כאן מכוניתו החליטה  להתקלקל. דווקא בסביבות
האנשים שהכי שנא, האנשים הפשוטים, האספסוף. "אנשי הבאזר
המאוסים" הוא נהג לקרוא להם. הוא תיעב אותם. הוא תיעב את חוסר
רצונם או יכולתם להתקדם בחיים. ללא השכלה, ללא כל מאמץ מצידם
בכדי לשפר ולוא קמעה את מצבם, הם שקעו לחיים האפורים מאחורי
דוכני השוק. אפילו לא ניסו לפתוח חנות קטנה! כל מה שיש להם, כל
מה שהם הם מציעים על קרש עץ עלוב, על מצע פיסת קרטון כאור, אשר
עורר בו סלידה תהומית. בעיניו הם היו מעוררי בחילה עד לכדי
דמעות.
בטנו החלה מכרכרת בדרישה תובענית לאוכל והוא ידע שעד שיבוא
הגרר הוא לא יוכל לחשוב או לעשות כל דבר אחר מרוב רעב. לכן
בלית ברירה, עוד לפני שיתקשר לגרר, הוא בחר להיכנס למקום של
האנשים, שבמידה רבה אנשים כמוהו- כמו גלעד, היו אחראים למצבם-
השוק.

"שלום אדוני טוב הלב." אמר הקבצן ובעיניו הופיע ניצוץ תיקווה
שמא כאן יקבל מעט עזרה. רביד סובב פניו אליו וחייך חיוך אבהי.
"אתה יודע שפעם תצטרך להתחיל לעבוד." הוא אמר ומסר לקבצן תפוח
עץ וקלמנטינה. הקבצן נטל מידיו את הפירות, קד קידה, רוצה לומר
תודה, ונגס בתפוח, גודם בעזרת שיניו המצהיבות נתח קטן מהתפוח
הנגרס בתוך פיו של הקבצן במצמוצים רעשניים ואז נבלע ומועבר
להמשך מערכת העיקול. "אני יודע" השיב אז הקבצן בטרם נגס חתיכה
נוספת אשר עברה את אותו תהליך בדיוק כקודמתה "יום יבוא ואני
אחזיר לך על כל טוב הלב שגמלת לי" "אני יודע" השיב רביד ששמע
את אותה תחזית מדי יום בחמש השנים האחרונות. "עכשיו אני צריך
ללכת, אדוני טוב הלב, אני מקווה לא להטרידך מחר." "אתה אף פעם
לא מטרד" השיב רביד, יודע בוודאות בלבו כי מחר שוב יזכה לראות
את פניו התאוות למזון של מקבץ הנדבות הישיש. פעם, ידעו לספר
השמועות, היה מקבץ הנדבות מיליונר גדול ורב עוצמה אשר ביניין
גדול בלב העיר היה ברשותו וכל עובדיו היו נתונים לחסותו. אולם
אז, כמה יזמים צעירים התאגדו ודלדלו את המיליונר מכספו בכך
שהצליחו לרכוש 51% ממניות חברתו והורידו את שוויין לכדי
גרושים. לא הייתה לקבצן כל ברירה אלא למכור להם את הבניין
במחיר אשר לא הגיע אף לשמינית מהמחיר שתבעה בנייתו. את שארית
כספו, מעט חסכונות שנותרו לו וכן מעט הכסף שקיבל על הביניין
הוא השקיע בעסק נוסף בתחום חדש ומתפתח, וכשל. עתה הוא התהלך
ברחוב, חוצה את המנדרינה שקיבל מרביד לפלחים ומוצץ את עסיסו של
כל פלח בצמא. רביד הוא אדם טוב, לולא הוא כבר מזמן הייתי מת,
הרהר בליבו הקבצן. כשאתעשר, אחזיר לו את כל חובי, החליט. הוא
נבר בכיסו ומצא שם מטבע בסך עשרה ש"ח אותו מצא אמש במדרחוב.
פתע קלט את עינו דוכן הגרלות שעמד בפינת הרחוב, כמו מתבייש
בתרבות אותה הוא מייצג. הוא גרר רגליו בכבדות לעבר הדוכן הנוטה
לקרוס ואחר שח והכניס ראשו לתוך החלון הקטן, והוא היחיד, שמנע
מהמוכרת הקטנה שישבה שם על כיסא רעוע וסרגה גרביים להיחנק
למוות. "סליחה" איוש הקבצן. הישישה הסירה את משקפיה הגדולים
אשר היו גדולים בכמה מידות מפניה הצנומים ואמרה בטון תקיף
"תלך. תלכו כולכם. אין לי כסף, רק היום בבוקר בא איזה אחד ושאל
אם יש לי בשבילו נדבה, מה אני בנק?" "לא חשבתי לרגע" ענה הקבצן
בנועם, שנותר בו עוד מהימים בהם לא ידע מחסור "רק רציתי כרטיס
גירוד, יש לי כסף". המבט הנוזף בפניה של הקשישה נעלם ואת מקומו
תפס חיוך לבבי. "בבקשה" היא אמרה ושלפה כרטיס גירוד אדום
מהמגירה ומסרו לידי הקבצן. הקבצן בתמורה העביר לה דרך החלון את
המטבע ולאחר מכן התחיל לגרד את הכרטיס, שעליו, באותיות קידוש
הלבנה, הובטח כי הרוכש כרטיס זה סיכויו לזכות עד מאה אלף ש"ח.
הוא החל לגרד בעזרת ציפורניו המשחירות את הציפוי הכסוף, חושף
כתובת צבעונית אשר הודיעה בהוד פאר והדר, אותיות אשר תחילה לא
הייתה להן כל משמעות אך עם התקבצותן למילים, שמקבץ הנדבות חיכה
לקרוא או לשמוע עשור שנים, ידע כי חייו השתנו לעד. "ברכותינו!
זכית בפרס הגדול בסך מאה אלף ש"ח, אנא מסור את הכרטיס ואת
פרטיך למוכר בדוכן ותקבל הודעה בדואר ובה הנחיות היכן וכיצד
תוכל לאסוף את הכסף.
אחרי שפג ההלם הראשוני, ששלט שלטון ללא מצרים בקבצן במשך
כעשרים שניות הוא החל מעכל את הבשורה ועיניו הוצפו בדמעות
אושר, כה הרבה דמעות שכמותן לא בכה אפילו ברגעי העצב הכי
גדולים שלו. הוא כלל לא ניסה למחותן, רק בחן שוב ושוב את פיסת
הנייר שבכוחה להחזיר לו את השמחה לחייו. מוחו, שבן רגע חזר
עשור שנים לאחור, והחל שוב לחשוב בצורה עסקית ומנהלית, החל
מחפש שימושים ראשוניים לכסף שנפל בחלקו. תחילה, החליט, יחזיר
חובות. מוחו החל מעבד את ההחלטה ומידית עבר לשלב הבא ביישומה.
סקירה קצרה בנחילות האפלות של המוח, באיתור שמות או פנים, להם
התחייב להחזיר חובות לכשיוכל.
השם הראשון שעלה בראשו היה מוטי, המוכר בקיוסק. הוא תמיד היה
טוב אליו ונתן לו לשתות את בקבוקי הבירה החמה, לאחר שפג תוקפם.

אחריו הגיע תורו של מנחם, השומר בבית ספר היסודי, שהיה מגניב
אותו, בלי שאף אחד משים ליבו לכך, למקלט להעביר שם את הלילה.
אחר כן נזכר בשלומית שכשהייתה יוצאת להוציא אוכל לחתולים,
הייתה לעיתים דואגת להביא לו כריך נקניק בנפרד.
והיה עוד מישהו. כן, הוא היה בטוח שהיה עוד מישהו שעזר לו
לעבור את עשרת השנים הנוראות הללו. אך הוא לא יכל להיזכר בשמו.
כנראה זה לא היה מישהו חשוב, החליט הקבצן ומיד קבע גם את
החלטתו הבאה לגבי ממונו החדש. השאר, מה שישאר לאחר החזרת
החובות, ילך להשקעה חדשה, משהו בתחום הביו-טכנולוגיה. מקבץ
הנדבות הישיש תמיד סבר כי זהו עסק חדש ומתפתח ושפוטנציאל רב
ולא ממומש טמון בענף הזה. פוטנציאל שהוא הולך לנצל,
ולהרוויח...

רביד הביט בקבצן מתרחק, יחדיו עם הטוב שבתפוחיו. הוא תמיד
השתדל להביא לו את המובחרת שבסחורתו, שכן ראה בו אדם טוב
שהחיים התאכזרו אליו.
שלא כמוהו.
היו לו ילדים שאהב בכל ליבו ואישה שהעריץ ועבודה שהיה בה די
בכדי לפנס את הללו. אמנם הם חיו בדוחק ולא פעם כל ארוחתם היו
פרות וירקות היישר מדוכנו של רביד, אך הכל אפף אהבה וחום ואלו
נתנו טעם חדש למשהו שלכאורה  היה תפל ולא משביע. הוא החל מצייר
את תווי פניה של אשתו וניסה לדמיין מה מעשיה כעת.
היא לבטח יושבת בביתן הקטן והאפלולי של ההגרלות בפינת הרחוב
המקביל. היא סורגת. גרביים. הוא ניסה להחליט אם היא מחייכת או
לא וקבע שקרוב לוודאי שלאו.  היא לא חייכה הרבה במשך שנות
נשואיהם וזה תמיד הטריד אותו. בפעמים היחידות שכן ראתה בהם את
הצורך לחייך, גם אם זה היה חיוך נימוסים ותו לא, פניה הוצפו
בהילה יוקדת אשר שלחה לכל קצוות החדר קרני זיו מחממים
ומרנינים.
בשנתיים האחרונות לא חייכה כלל. לפחות לא בימי חול.
היא הייתה חוזרת עייפה ורצוצה מעבודתה, משליכה את נעליה מעליה,
צונחת על הספה הבלויה, שהייתה כמעט כל מה שהסלון הדליל הכיל,
ונרדמת. והוא, בחזרתו שלו, היה נושא אותה על ידיו, מניח אותה
במיטתם המשותפת וכורך אותה בשמיכה עבה או דקה, תלוי בעונה. אזי
היה חוזר לסלון ומניח את נעליה בצד החדר, שחס ושלום אף אחד לא
יתקל בהם בהולכו בחדר.
הוא אהב לטפל בה. זה, כמו כל שאר הפריטים הקטנים שכמו חוטי בד
דקיקים רקמו את חייו, עשה אותו מאושר.
את השבתות אהב מכל.
בשבתות הוא ובנו הבכור היו הולכים לבית כנסת לתפילת שחרית
וכשהיו חוזרים היו אשתו ובנותיו עורכים את השולחן ואף מכינות
סלט ולעיתים, אם המצב הכלכלי אפשר זאת, אף היו סועדים מרק
עסיסי ועוף בתנור. אחר זאת, אחר שסעדו את ליבם ושוחחו בינם על
כל החוויות שכל אחד מבני המשפחה אגר במשך השבוע הם היו יוצאים
לטיול בן מחצית השעה ולכששבו אשתו היה מתאוננת על עייפותה
והייתה פורשת לחדרם, לישון. הוא עצמו החל לנקות ביסודיות את
הבית. וילדיו היו אף הם מסתגרים כל אחד בחדרו שלו, בתירוצים
שקופים למדי.  
אלא שאהבתו האביכה על השקיפות המובנת לכל.
הוא ידע שהם היו עוזרים לו לו רק היו יכולים. והוא כלל לא כעס
עליהם על שכל שבת היה צריך למרק את כל הבית בעצמו.
למעשה, הוא די אהב זאת.
הוא אהב להתייחד עם הבית ולשמוע את חריקות הריקבון המוכרות של
הצירים עת הוא מעביר עליהן את המטלית הרטובה. זה נתן לו תחושה
של מסורת, של חום, של משפחה. אחר זאת, אחר שכל הבית הבהיק
מהיותו נקי וממורק הוא היה נשכב על הספה, וסוף כל סוף, היה
נותן לעצמו לצלול לביטחון המבורך שבשינה.

"סליחה" היה זה טון עבה ומזכיר משהו מהעבר הרחוק ששלף את רביד
בן רגע מעולם ההרהורים אליו הוא נשאב. לפניו עמד אדם לבוש
הדורות שרביד מיד הבין כי תווי הפנים האלו מוכרים לו מעברו, אך
לא יכל להבין למי הם שייכים בדיוק. הוא הבחין מיד כי העומד
מולו חש זאת גם, אולם שלא כמוהו הזר הבין מיד במי הוא מביט.
"רביד?" הוא שאל בקול מלא תמיהה.
אז, פתע, נחשול זכרונות הציף את רביד וכילה בו את זעמו ורביד
ידע, בוודאות מאיימת, את זהותו של העומד מולו.
"גלעד?"
ואחר כן, "מה אתה עושה פה? כמה זמן עבר, עשרים שנה? שלושים?"
"כמדומני."
שיחתם קירטעה במיקצת, והכילה בעיקר שאלות נימוסיות חסרות כל
תוכן, שלאחריהן גלעד אמר שהוא ממהר לפגישה חשובה ומיהר להסתלק
מהשוק.

גלעד ישב במשרדו והסתובב על הכיסא. כל תחזויותיו לגבי רביד
התגשמו.
הוא כשל בחייו.
למעשה, הוא כשל יותר מאשר גלעד יכל לשער אי פעם.
ולחשוב שהאדם חסר הכישורים הזה היה בעברו הרחוק חברו הטוב
ביותר.
הוא היה ממשיך לארר את עמיתו לשעבר אילולא חריקת דלת צורמת
בשרה לו כי הוא לא לבד יותר. הוא הביט באישה נאה, אשר דמעות
יגון מרחו את איפורה על כל פניה וסתרו קמעה את הודה. היא הייתה
לבושה בפשטות אך ניכר היה לפי הליכתה כי היא הייתה בטוחה
שהגיעה במלוא הדרה. גלעד קם, כדי הרגל, ונשק לידה. אחר זאת הם
התיישבו דומם וגלעד היה זה שפתח בשיחה:
"מי גבירתי" הוא שאל וחייך חיוך עינייני.
"שמי מרייה רוג'רס..."
"הו, כמובן" נזכר גלעד "אשתו של מר ראלף המפוטר"
הישירות שדבריו הנחילה בליבה של מרייה תחושה של ייאוש וידיעה
וודאית כי הגיעה לשווא. אף על פי כן היא ניסתה פעם נוספת:
"בעלי ניסה להתאבד." היא אמרה חרש.
"ואת בטח תגידי שזוהי אשמתי!" פלט גלעד בזעם, החיוך נעלם
משפתיו ועיניו נתמלאו בכעס מסנוור שמילה את ליבה של מרתה בבעת
נורא
"האמת היא שזו כן" היא אמרה מנסה להשקיט פחדיה "הוא צווח שהוא
לא מספיק טוב בשבילנו ורק בנס הצלחתי לעצור אותו מלקפוץ את
מותו."
"מקרה עצוב. זהו?"
עתה לא יכלה מרת רוג'רס להתאפק עוד ונתנה דרור לבכייה.
"בעלי סיפר לי עד כמה אתה רע לב! אבל  תמיד האמנתי שבכל רע יש
גם טוב..."
הוא ידע איך היא תסיים את המשפט ולכן, בקול שקול שהצטייר
כאכזרי כנגד בכייה, אמר:
"אינני רע, גברת רוג'רס, אני רק עושה מה שאני חייב לעשות בכדי
להתקיים".
האישה קמה ממושבה ופנתה לדלת, אך רגע לפני שהדלת נטרקה אחריה
הוא שמע אותה שואלת:
"האם אתה באמת מאמין בכך, מר דודליקוב."
גבותיו צללו אלכסונית לכיוון האף.
איך היא מעיזה לדבר אלי כך?
אני נתתי לבעלה העלוב חיים במשך 15 שנה!
אני לא חייב להם כלום!
ותוך כדי מטר של שיכנועים עצמיים עמוק בתוכו ידע גלעד כי לא
חייב היה לפטר את ראלף, לא היה חייב אילולא לספק את תאוות הכוח
שלו.
וכעת, עם הישארותו בדממה החונקת של משרדו הוא פתע הבין שצדק.
שאם לא היה מותיר כה רבים מאחוריו היה מגיע בסוף למצבו של
רביד. הוא ראה מרחוק איך הוא נותן ממקצת הפירות הרקובים שנחו
על דוכנו לקבצן עלוב נפש. הוא ידע כי הוא עצמו לעולם לא יוכל
לעשות כן, כיוון שלא חשב שהוא חייב למישהו משהו שהוא עמל כה
רבות בשבילו.
הוא, שלא כמו רבים שהטיפו לסוציאלוגיה מזויפת, כן האמין בשיטת
המעמדות. ולמרות שלא האמין באלוהים, אלא רק באל שטמון בתוכו,
ידע שכוח נסתר כלשהו סידר את החברה בדיוק כמו שהיא הייתה צריכה
להיות. ואם מישהו נמצא בתחתית סולם המעמדות, קבור בעוני חולני,
הרי שכך היה צריך להיות. הוא העיף מבט דרך החלון ומבטו נח על
מרייה רוג'רס שהתרחקה בהמשך הרחוב.
לנשים לעומת זאת, כך סבר תמיד, יש סקאלת מעמדות שונה בתכלית.
היא לא צריכה להיות חכמה או מוכשרת, היא צריכה להיות יפה. יפה,
ואז היא תוכל להכלל באיזה מעמד שרק תרצה. ועם הביטו פעם נוספת
במרייה, ידע שאין היא במעמד הראוי לה, לא עם איזה פועל עלוב
נפש שלא היה טוב בהרבה ממוכרי השוק הפרימיטיבים, כמו רביד.
ואז, כשסקר את אמונותיו פעם נוספת, תהה לפתע מי באמת
הפרימיטיבי.

אמונה נוספת שגלעד רכש לעצמו עם הזמן הייתה האמונה בגורל. אך
לא בגורל הקבוע מראש, לפחות לא כולו. הוא האמין שאם אדם נולד
עני, סביר להניח, למעט מקרים יוצאי דופן כמו גלעד עצמו, כי הוא
גם ימות עני. אך אם הוא לא ייקח את גורלו בידיו, ולא ילך בתלם
כפי שהוכתב לו מאי שם ברקיע, הוא יוכל, אם רק יתמזל מזלו,
להצליח. כך קרה עם גלעד.
לכן, כאשר בהולכו באותו בוקר אביבי נאה בו החמה יקדה במרומים,
מבוצרת בחומת עננים לבנים, הוא נתקל ברביד, הוא ידע מיד שהיה
זה תוצאתו של איזשהו תכתיב גורל שנכתב עבורו. עבורו ולא עבור
רביד, שכן מי למעלה ישקיע זמן באיזשהו מוכר בשוק?
הוא הזמין את רביד לשתיית כוסית שמפניה מובחרת בבאר הקרוב,
ורביד שלא כל יום נפלה בחלקו מתנה שכזו הסכים מיד.
"אז מה..." אמר גלעד עת הם יושבים על הכיסאות המוגבהים של
הדלפק ומבטיהם נעוצים לסירוגין, בכוסית או במוזג שהעביר מטלית
לחה על הדלפק.
"מה קורה איתך בשנים האחרונות?"
רביד לגם מהמשקה ואמר:
"לא הרבה... אחרי שנזרקתי מבית הספר עזרתי לאבי במוסך שלו אבל
הוא פשט את הרגל ונאלצתי לעבוד בעבודות מזדמנות עד אשר התמזל
מזלי והוקצה לי דוכן ירקות בשוק."
"מרשים" ענה גלעד מנסה להשוות לקולו נימת התפעלות, בזמן שבליבו
הוא גיחך בלעג. הוא סימן למוזג שימזוג לו את הכוס הבאה ולאחר
שהוחלקה אליו, רוקן אותה בלגימה.
"אתה בטוח שתהיה בסדר?" שאל רביד בדאגה "זו הכוס השמינית שלך."

"אל תדאג לי." ענה גלעד "אני רגיל לכמויות כאלו של שמפניה,
השאלה היא האם אתה רגיל אליהן?"
"זה נכון שלא יצא לי לשתות הרבה שמפניה בשנים האחרונות אבל אני
שתיתי רק שתי כוסיות".
הם קמו ממקום מושבם ופנו ליציאה. גלעד התנודד בהליכתו וכמעט
נתקל בעמוד החשמל. "אמרתי לך שאתה שיכור" העיר רביד בעוקצנות.
עתה נבערה חמתו של גלעד.
איך השרץ הזה מעז לבקר אותי?
מי הוא בכלל?
הוא מוכר עלוב בשוק! כל הפירות וכל הירקות שלו ביחד לא שווים
לנעל אחת שלי!
עלוב נפש!
מבט עיניו הסהרורי התחדד מיד למבט תיגר מאיים.
"מי אתה בכלל?"
הוא אמר בקול זועם והאכזרי
עתה עיניו יקדו בטירוף חושים מזוויע, על אף שכרונו חש גלעד כי
צד אפל, צד שהסתתר כל חייו בתת-מודע שלו עומד לפרוץ החוצה. הוא
הביט ברביד כנץ החג מעל ארנבת המנסה לתפוס מחסה. ועט על טרפו.

"אתה מוכר שוק שוטה! תמיד היית ותמיד תהייה כישלון! אשתך לא
סובלת אותך, ילדיך לא מכבדים אותך, כולם רק מנצלים אותך!"
רביד הביט דהום בגלעד, מנסה להבין מה אמר.
"חייך לא היו אלא משחק בידי הבורא. משחק משעשע ועגסום כאחד.
אתה כלום!."
רביד הבין שאחר הצהריים המרגיע לא ייגמר כפי שהחל. הוא הבין
שעתה הוא הפך לחייל בשדה קרב. ומתפקידו היה להגן על כבודו
ולשכנע את עצמו, יותר מאשר את גלעד, שחייו כן היו שווים משהו.
"כסף הוא לא הכל בחיים" הוא אמר חרש, שומר על טון וחזות רגועה
ויציבה, "וחוץ ממנו אין לך שום יתרון עלי. לא משפחה, לא אישה,
לא ילדים. רק אוסף ניירות מטונפים עם הדפסים של כל מיני
אישים."
"נורא קל, לחשוב שלמצליח, אין כלום, כי אין לו אשה זקנה
וצווחנית וילדים מעצבנים שכל שהם עושים זה לחלוב מהוריהם כסף
ומותרות. תודה, רביד, המוות בשבילך עדיף פי אלפי מונים על
חייך."
ברם שכרונו, ירד גלעד מהמדרכה הצרה ונכנס קמעה למתחם הכביש.
"זה לא נכון!" צרח רביד אך כבר בעת השמעת שלושת מילים אלו,
כאשר החל סוקר את חייו ידע שכל שגלעד אמר היה נכון.
אשתו לא אהבה אותו.
ילדיו לא אהבו אותו.
הכל ניצלו אותו ובזו לו.
אבל הוא עדיין חי מאהבה ומכבוד,
אהבה וכבוד שהוא הרעיף על האחרים, והם הם שנתנו לו משמעות
לחיים.
פתע הופיעו זוג אורות מסנוורים באופק אשר החלו מתעצמים מרגע
לרגע.
"גלעד..." לחש רביד מבועת, אך גלעד עם נתינתו דרור לזעמו לא
יכל עתה לבלומו.
האורות גדלו וגדלו וכשגלעד שם לב שמדובר במכונית שהולכת לשים
קץ לחייו היה כבר מאוחר מדי.
"תיזהר!!!" צווח רביד וזינק על גלעד דוחף אותו מגלגלי המשאית
וסופג בעצמו את כל כובד משקלה. וכאשר נרמס תחתיה והמשאית נעלמה
במהירות באופק מותירה אותו מתבוסס בדמו וגלעד קרב אליו ודמעות
מציפות את פניו הוא לחש לו: "אתה רואה, דברים כאלו נותנים לי
משמעות לחיים". ודמם.

ההלוויה התקיימה יומיים לאחר מכן. הייתה זו ההלוויה הכי גדולה
שגלעד נכח מעולם. בית הקברות היה מלא עד אפס מקום באנשים שכל
אחד מהם סיפר בתורו, בקול חנוק מבכי, על מקרה או שניים בהם
רביד עזר לו או הושיע אותו מאיזושהי צרה.
למזלו של גלעד, אף אחד לא גילה שהוא היה עם רביד עת שהוא
נדרס.
הוא תהה כיצד אדם כה מושפל וכה דל אמצעים יכל לעזור לכה הרבה
אנשים והחליט שאם רביד יכל גם הוא יוכל.
הוא לא ראה בכך שינוי גדול בעצמו שכן גם זה, כמו כל שאר
הפעולות שנקט בחייו, נועדה לשרת את מטרת העל שלו. אחרי הכל,
האנשים שיעזור להם יהיו חייבים לו אחר כך טובה כלשהי או אולי
אף את חייהם. דוגמא לכך היווה ראלף וגלעד החליט שעם חזרתו
מההלוויה הוא יתקשר אליו ויודיע לו כי החליט להעסיקו מחדש.

"לא תצטער" הודיע  ראלף לגלעד ובדמעות אושר לחץ את ידו.
ראלף לא ידע מה גרם לשינוי שראה לפתע בעיניו של גלעד.
היה בהם משהו טוב פתאום.
משהו שהוא לא היה שם בעבר.
אך ראלף החליט שמה שזה יהיה, מנהלו לא השתנה, הוא עדיין אותו
חלאה כמו שהיה וכך גם ישאר. אבל הוא ידע שיצטרך להעמיד פנים
בכדי לשרוד בעבודתו, וזה מה שיעשה מעכשיו. הוא ישתדל להצמד
ולהתחנף לגלעד.
ועד כמה שזה החליא אותו הוא ידע שלא הייתה לו ברירה אחרת.

גלעד סב על כסאו מביט בשולחן הארוך ולצידיו הטובים שבעובדיו.
הוא קרא לכולם לישיבה מיוחדת בכדי לדון בנישול חברה- בת כלשהי
מנכסיה אך כעת לא יכל להתרכז.
אותה שאלה בערה בו כל אותו יום מאז ההלוויה.
האם אנשים אלו אשר חבים לו את חייהם יהיו עצובים כשהוא ימות?
השאלה נראתה לו בהתחלה טפשית במקצת אך כמה שיותר בחן אותה והפך
בה הבין שהוא לא מעשה לא יודע. ושזה די מדאיג אותו.
מרוב שהתרגל ליחסי אנוש מלאכותיים לא ידע יותר להגיד מי חברו
ומי לאו.
רביד היה חברו.
והוא בגד בו, גרם לשקיעתו בחיים אפלוליים ועלובים ולבסוף גרם
למותו.
מי חברו עכשיו?
זאת לא ידע.
הוא החליט לשאול ואטם את עצמו מפני גיחוכים שידע כי יעלו אצל
חלק מהאנשים. ואז כשהכל הביטו בו בציפייה שיתחיל בישיבה, הוא
אזר אומץ ואמר:
"מה אתם תחושו כשאלך לעולמי?"
העובדים בהו בו בפליאה, חלקם גיחכו בליבם כיוון שחשבו שהנה
ומנהלם מאבד את שפיותו אך ידעו שבל להם לגחך בפומבי, שאם יעשו
כן, משרתם בסכנה.
"נהייה מאד עצובים, אדוני..." אמר אז ראלף ואחריו באו קולות
הסכמה רבים
"כן..."
"וודאי..."
"וכי מה חשבת יקירי?"
וגלעד האזין בשיממון בצבר הקולות שהתערבב במוחו והפך למחרוזת
תווים מוכרת ובנאלית. ואז פתע פרץ בצחוק:
"שקרנים!" אמר תוך כדי כך שבטנו עולה ויורדת תחת הצחוק שגואה
ויוצא ממנה "אתם לא תהיו עצובים, אתם תשמחו, אתם תבואו לירוק
לי על הקבר, כולכם שונאים אותי!"
שתיקה החניקה את החדר.
צחוקו של גלעד אט אט דעך. הוא ציפה שהם יבטלו את דבריו, ציפה
שיגידו משהו כמו: "לא בוס, מה פתאום, אתה יודע שכולנו אוהבים
ומעריכים אותך..." או משהו כמו, "מה פתאום, איזו שטות נכנסה לך
לראש?"
אך הם רק נדמו והביטו בו במבטים נבוכים כמו נתפסו בשעת מעשה
חטא.
הם שתקו, ושתיקתם רעמה באוזניו.