(מתוך מוסף "גלריה", של עתון "הארץ", מאת אפרת שלום)

בצעדים מהוססים טיפס איליה כהן אל הבמה הקטנה של פאב
"הבלקוני", המשקיף על מדרחוב נחלת בנימין בתל אביב.
בין שולחנות העץ המתקלפים, המכוסים במפות אדומות, ישבו עשרות
אנשים, רכונים מעל צלחות צ'יפס וכוסות בירה. כהן, בן 22 מבת
ים, הסתכל על הנוכחים והתחיל לקרוא שיר מתוך ספרו " סיוט הולך
ומתמשך":

"ובידיה העוצמה להרעיד את גופי, לטוב ולרע", דקלם מבויש
למיקרופון, "ובקצה אצבעה הכאב והעונג דרים יחדיו בכפיפה. מחר
היא תשים את גופי העייף בצלחות קטנות, וכד אחד, נוטף, גדול".
מחיאות כפיים סוערות שטפו את האולם, אך כהן הנרגש מיהר
לפנות את מקומו על הבמה לטובת צעיר אחר.
כהן, מחוסר עבודה, הוציא את ספרו בהוצאת סער, במימון עצמי בסך
כ- 10,000 שקל, אבל לא הצליח למכור ולו עותק אחד.
"רק עכשיו מצאתי סוף סוף קהל לשירה שלי", הוא אומר. " הערב הזה
לימד אותי את פחד הבמה, אבל גם את נפלאות הבמה. הוא נתן לי
תקווה שיש מי שמוכן להקשיב לי, ואמונה שייתכן ויש טעם להמשיך
קדימה".

כשמתן נקר ספר לי על קיומו של ערב כזה, התקשיתי להאמין. לקח לי
זמן עד שאזרתי אומץ לבוא לראות ערב כזה ויותר זמן עד שפגשתי את
מרטין מוגילנר, שותפו לניהול האמנותי של גיבסון, שעל פי רוב
איננו פוגש אמנים, אך גיבסון הופיע במקום אחר באותו שבוע.
בדיעבד יש משהו משמח בתקלה זו בלוח הזמנים, כי יצא לי להכיר את
מרטין, צעיר מוכשר ואמיץ היוצר ממקומות אישיים עד כאב. ההופעה
על הבמה היתה מפחידה כפי שאכן אמרתי לכתבת, אבל לא הייתי מחליף
את הפחד הזה בעד כל הון שבעולם, שהרי שמתי לב שרק הופעה שרעדתי
בה כעלה נידף יצאה בסוף הופעה משובחת, כשעליתי שאנן ובטוח-
יצאתי בינוני.
אבי גיבסון בר-אל, במאי , יוצר ואמן במה,  הקנה לי בערבים
הבאים את "כרטיס הכניסה" לבמה. הוא תמיד תמך, עודד ונתן אך ורק
בקורת בונה, "משייף" את ההופעה שלי רק היכן שצריך. אם כל
התאטראות וההוצאות לאור היו כמו הבלקוני, היה עתיד התרבות
בטוח.  אז בואו לחפש אותי בימי ראשון, כשמזמינים אותי אם הערב
לא תפוס אני מקריא שירים ולעתים אף שר.

הערה: כנסו שוב ליצירה "לא מקוון!", ערכתי בה שינויים