הנה אני, כמו שאני, אם כל מה שבתוכי, מולך.
ברקע ברי סחרוף, זה ממש לא הוגן מצדך, לשים ברי סחרוף לכבוד
זה.
אתה יודע פעם, לפני ארבע שנים בערך, באיזו תוכנית טלוויזיה (זה
מספיק דפוק כדי להיות ב"דודו טופז") הגשימו לאיזה בחור פנטזיה,
נתנו לו מקל ברזל והביאו עגלה ועליה מלא כוסות זכוכית... והוא
יכל פשוט לשבור, כמה שהוא רוצה.
אני לא יודעת למה נזכרתי בזה פתאום, בעצם אני כן יודעת, זה קצת
מזכיר לי את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים.
"כמו שבאתי הלכתי, זה הכל חלומות." ברי מזמר ברקע שיר של
פרידה, אתה בטח תשים את זה בלופ, בשביל האווירה.
אתה בטח תבקש שנישאר בקשר, תגיד שזה שאתה לא רוצה אותי, ממש לא
אומר שאתה לא חושב שאני פשושה (איזה כינוי מעוות ודביק, פשושה,
רק אתה יכול להמציא כזה דבר).
אז מה זה כן אומר? זה אומר שפיזית אתה לא נמשך אליי, או שאני
מעצבנת כמו האקסית שלך, או שאני לא שנונה וצינית, או שאני שקטה
מידי, או שאני מדברת המון. מה זה אומר?
זה אומר, שאני צריכה למצוא לעצמי חיים. להמציא לעצמי מציאות
אחרת, שבה אני כבר לא "טלי שזיו חושב שהוא רוצה." עכשיו אני
"טלי שזיו יודע שהוא לא." וזה שוחק.
כל יום ברחבי העולם, מישהו אומר למישהו לא, והם עוברים את זה,
והם מתאוששים. הם לא בוכים כל הזמן, ומתנפצים לרסיסים. והם
הולכים לביצפר, יוצאים מהבית, הולכים לקולנוע, יוצאים למסעדות,
עושים קניות, מסתפרים, מוציאים את הכלב, ישנים, אוכלים, רואים
טלוויזיה, שומעים ברי... ורק אני נהפכתי לרוח-רפאים.
"זה היה נורא חביב מצדו לזרוק אותי לכבוד פורים." אני אומרת
לעודד ששוכב לי על הבטן, בתוספת ציחקוק מעוות ומזוייף "הייתם
יחד?" הוא שואל, משחק בפלאפון. "הממ, לא בדיוק." אני מגמגמת
"אז הוא לא זרק אותך, הוא סתם לא רצה אותך." הוא זורק אליי
וממשיך לשחק בפלאפון החדש והמזערי שלו (הוא יודע מה אני חושבת
על גברים שמתלהבים מפלאפונים קטנים) ואני עם דמעות בעיניים,
צוחקת. קשה לדבר כשמנסים לא לבכות. אני שותקת כבר ימים. |