יורדת מהמכונית ומתחילה ללכת בשביל ליד הכביש הראשי. סוטה מן
הדרך ועולה על שביל טבע לא מוכר. מגיעה לגבעה קטנה ומחליטה
פשוט לשבת. במכונית הרגשתי שאני חייבת לעצור ולמצוא לי איזה
שקט נפשי. לא הייתי מוכנה לחזור לבית. לאנשים, החיוכים, הרעש.
התיישבתי לי, מקפלת רגליים וחובקת את עצמי. הרגשתי שאני חייבת
לשבת עכשיו בין העצים פה, לגעת באדמה. בעוד שהשמש משחקת תופסת
עם מצמוץ אשוניי. אני משקיפה על נתיבי המכוניות המהירות ומעבר
להן השדה המדויק. שם מלמדים כל צמח כיצד לגדול. בשורות קבועות
ורווחים מתכוננים. כמו שמלמדים אותי להיות. מרכינה את ראשי
להתנתקות חפוזה. שוקעת במקצת מחשבה, יודעת שאין איש בעולם
היודע על הימצאותי שם. הריחוק הזה עושה לי טוב. מאפשר לי
להתעלם, להיחסם. שיירת נמלים צצה להפתעתי וגירשה אותי משם.
קמה, לא בטוחה אם רוצה ללכת. נשארת עוד קצת ומתחילה פוסעת.
עולה במעלה הגבעה. מצטערת ששכחתי את המשקפי השמש. עכשיו אני
צועדת לי אל מול אור גדול חזק, בעוד דרכי זרה לי, אך הפעם הפחד
לא משתלט. מפחד להתקרב אליי. כעבור דקה נגלה מולי רחוב מאכזב.
לא הייתי מוכנה להיכנס עדיין לתוך המציאות. הבתים הלבנים וזקנה
עם כלב איימו להפריד את החוויה שנעים הייתה שתימשך. שוטטתי כמו
סהרורית מפוקחת בין הרחובות הזרים. לא רוצה להתקרב לשטח ידוע.
מאיטה צעדיי, ומוצאת מקום מוכר. עוטפת עצמי במגן כה עבה אך עם
זאת גם שברירי. חפצה להתרחק מפרצופים ומקומות מוכרים. סגרתי
עצמי בבועה של ביטחון ושטתי לכיוון הבית. ליד מגרשי הספורט
הרגשתי לקוחה מתוך סרט. נצמדת לגדרות הברזל מביטה בנערים
שועטים בניסיון להיות חלק. ברווח בין הכביש למדרכה אני טיפה
מועדת וכמעט נשברה לי הבועה. למרות הסדק, היא מצליחה לאחות
עצמה וממשיכה להגן עליי. כלב שחור קופץ עליי ונוגס לי כמה
אצבעות. לא הכאיב אבל השאיר רוק רטוב. למה ליטוף צריך להיגמר
בנשיכה. בתוך בועתי אני לא מפחדת, מרגישה שזו לא אני. מחזיקה
חזק את האנושיות שבעצב שלי. אוסרת עליו לפרוץ. רק שמשות
המכוניות החונות מסגירות הבעה מבולבלת ופגיעה, של ילדה. כזאת
שלפעמים שוכחת איך היא הגיעה לכאן. עם האולסטאר המסריחות האלו
וחולצה שחורה שמנסה לסמל דברים שכמעט ששכחתי. נעזרת בסימנים
כדי להיות משהו. כדי לא לאבד את שפיותי. מפחדת להיות מאוסה
ומשתייכת לנורמה. צורכת הרפתקה כשיש לי כוחות. בעלילתה גם
מאבדת אותם ונשארת רק עם עוד איזה סיפור. הדרך לביתי לפתע
מתקצרת סוף הרחוב הקטן מוביל אותי לחניה. מנסה להחזיק את הזמן,
להישאר עוד קצת. הריח של הדלק עושה לי סחרחורת ולכן נכנסת
פנימה. עולה לחדר ההורים ולא מוציאה מילה. בקשות לדבב אותי
מניבות הנהונים עייפים. הבועה שלי פשוט עדיין לא נשרה. אני
שותקת מכוון שקולי נחלש איתה. עוד מעט היא תפשיר, תרד בזהירות.
אני אחזור למציאות, הגיע הזמן לעזוב את הנפשי ולחזור לכאן. עד
שאצטרך עוד גיבעה של שקט.