"שלום, אני שמחה לבשר לך שנולד לך בן זכר",
"שלום גם לך ומי את אמא יקרה ?" עניתי משועשע ומסוקרן.
"אני לאריסה, הו סליחה, דנה לפיד בשמי הסקסי.
אתה זוכר שנקרע הקונדום לזונה שהזמנת לדירתך השכורה לפני שנה
?"
"אני מזהיר אותך, את לא תסחטי אותי, בכלל לא הוכחת שהוא שלי,
אני בטוח שאיני האחרון שידע אותך" אמרתי תוקף כמתגונן באמפולס
של מותקף.
"הרגע, הרגע, אינני רוצה ממך מזונות כסף או כל דבר גשמי אחר
(שמעתם פעם זונה רוסיה אומרת "גשמי" כל כך לא אמין הסיפור
הזה)," גם לא שתישא אותי לאישה", צחקקה משועשעת,
אני בסך הכל רוצה שתזכה לראות איזה דבר מתוק יצא לנו ביחד ככה
בטעות."
חששתי שמא מדובר במלכודת, בכל מקרה הדבר האחרון לו נזקקתי הוא
מעורבות רגשית שכזו אם סיפורה נכון, עדיף לשמור מרחק.
"הקשיבי דנה או ווט אבר, אני מבקש שלא תטרידי אותי, לא תתקשרי
אלי יותר, אין לי עניין בתקשורת איתך, רק טוב שיהיה לך"
"טוב בסדר, שלום" אמרה ונתקה, הותירה אותי להתמודד עם צליל
מונוטוני ששידר סוף, מוות.
ניסיתי לחזור אליה בזכות השיחה המזוהה אך כנראה שחסמה את מקור
התקשרותה, נותרתי מתוסכל ומלא צער, רציתי מאוד לחזור בי אך היה
נדמה שאחיה לעד עם תוצאת תגובתי האמוציונאלית מיותרת.
דקה אחר כך התקשרה , הזונה ידעה את עבודתה, ברור היה לה
שניסיון להפציר בי יקבע אותי בעמדתי ובאמצעות המניפולציה
הרגשית שעשתה בי הובילני למפגש.
התעקשה לבוא אל ביתי, בקשה לעצמה אנונימיות מוחלטת, עלתה
במעלית, דפקה בדלת ונכנסה, נראתה אחרת לגמרי מאותה פעם האחרונה
שראיתיה. למרות ההריון נראתה צעירה ויפה יותר, שלא לדבר על
תמימה יותר. "הנה תראה", ניגשה ישר ולעניין. "שיואו, זה הילד
שלי על בטוח ? איזה יפה !" השתאתי, אומרים שהורים אוהבים את
יצירתם, אבל לא הייתי בטוח בכך שהוא בני שלי, כך שסביר להניח
שהתלהבתי אובייקטיבית, לעולם לא התלהבתי מתינוקות שנתפסו בעיני
כמטרד זב חוטם בכיין ומעיק. אבל בתינוק הזה היה משהו שונה,
חכם, יפה, רגוע, נתמלאתי חלחלה מהמחשבה שיכולתי להחמיץ את אותה
בריאה מדהימה . "איך את בטוחה שהוא שלי ?", שאלתי תוך שהרחתי
אותו והתענגתי מריחו התינוקי. ספקה לי הסבר משכנע לחלוטין.
הסתבר לי כי הספיקה להתחתן עם תייר אנגלי, סוכן בסוכנות הביון
הבריטית, שהאמין כי אינו אלא בנו מזרעו שלו. האמנתי לה בלב
שלם, הייתה מאוד נחמדה ואימהית לילד שלי, הילד שלי, אתם קולטים
? הילד שלי.
" זהו מחר אנחנו עוזבים את ישראל ועוברים לעיר עלומה הכרוכה
בעבודתו של בעלי", לא שאלתי איפה כי הבנתי את התנגדותה לנידוב
אינפורמציה, הסתכלתי בעיניה היפות והיא אולי מתוך צורך להעביר
נושא אמרה:
"הנה, בוא איתו, אראה לך איך הוא יונק",
חלצה לפני את שדה הקטן אך המלא והיניקה אותו.
"קוראים לו תום" , תום משום שבעלי סבור שנכנסתי להריון ביום
שבו איבדתי את בתולי, ספקה בידיה . התבוננתי בתום, הילד שלי
שיונק לגדול, שלחתי את ידי לשדה השני, חייכה בעיניה הסבלניות
ולטפה את שיערו של הילד שלנו. קרבתי את שפתי וינקתי גם אני את
הנוזל הלבנבן והחמים, בכיתי רק עם דמעות, שלחתי יד אל מפשעתה
נדהמתי שנענתה, פתחה את חגורתי סייעה בידי להפשיטה, ידעתי אותה
בשנית, הפעם היה נופך מלא עוצמה לחיבור שלנו, אני היא ובנינו
התינוק שהמשיך לינוק כאילו דבר לא הפריע לו, כל עוד הצליח לספק
את צורכו האינסטינקטיבי להזין עצמו.
השיא היה מצוין כאילו אהבנו, גמעה אל ריחמה כל שמץ מזרמתי ,
התלבשה ונפרדה ממני לעולמים עם ציפייתה:
"בת". |