האישה הישישה עברה בחיפזון על חדרי הבית בדרכה למטבח.
עוד היא עוברת דרך החדרים הריקים היא הרגישה בבדידות תלויה
באוויר. היא הייתה כמעט מוחשית. כמעט בת בית בעת האחרונה.
היא הייתה בכל חדר מציפה אותו באפלולית קודרת.
האישה ריחפה במבטה על התמונות שעמדו ניצבות על רהיטי החדרים
המוזנחים ותיארו רגעים מלאכותיים בחייה.
חיוכים מזויפים חושפי שיניים צחורות ניבטו אליה מהתמונות.
כמה הייתה רוצה לזייף כעת את הרגעים האלו.
אך עתה בודדה הייתה עד כדי כך שאף זאת לא יכלה לעשות.
היא העיפה מבט לעבר מכשיר הטלפון שעמד מעלה אבק בפינת החדר
וחשבה שמא תתקשר אליו.
אך מיד סילקה את המחשבה מליבה.
הוא לא צריך אותה.
לא עכשיו, לא אף פעם.
אבל הוא יתגעגע אליה, היא הייתה בטוחה בכך.
ובעצם, כשהפכה בהגיג שהופיע במוחה, היא תהתה למה הוא יתגעגע?
לשיחות הנפש שמעולם לא קיימו?
לחוויות הנפלאות שמעולם לא חוו?
או אולי לחגים המקסימים שלא חגגו יחדיו?
לא, הוא לא יתגעגע אליה.
ועד כמה שהמחשבה צרבה בליבה כגחלת שרק עתה פרצה מהר הגעש, היא
ידעה שהיא נכונה.
וכשהעיפה מבט אחרונית היא תהתה, למה אם כן, היא הקדישה את
חייה.
כל חייה היא ניסתה להחדיר זכרונות למוחם של אחרים, בכדי שתוכל
לחיות לנצח בליבם.
אך עתה כשסקרה את חייה היא הבינה שבכך כשלה.
כל שהצליחה לנעוץ במוחם של אהוביה היו ימים קודרים, שוממים
ובעיקר מלאי בדידות שחלפו באיטיות תחת שגרה מאכלת.
היא שלחה ידה אל מגירת התרופות ושלפה משם את קופסת כדורי
השינה.
אחר זאת היא מזגה לעצמה מי ברז פושרים ואז בעוד חייה עוברים
בפעם האחרונה במוחה, היא בלעה את כל תריסר הכדורים שהיו
בקופסא.
לאות כבדה תקפה אותה והיא צנחה על ארבע.
ואז בעוד חומציות מרירה עלתה בגרונה, מאיימת לקצוף בפיה היא
החלה זוחלת חזרה לחדר השינה שלה. זחילותיה היו כבדות ואיטיות.
כמו חייה.
מעולם לא השיגה את אשר יחלה לו. מעולם גם לא תשיג.
היא נכנסה לחדר השינה שלה והביטה בישיש ששכב דומם על המיטה
ועיניו קרועות לרווחה באימה טהורה מהמוות שהקדים לקחתו.
האדם שאיתו בלתה את חייה. האדם שאיתו התחלקה בצרות ובברכות
בחייה.
האמנם?
האמנם הוא היה שם כשרצתה כתף לבכות עליה?
האמנם היה שם כשנאלצה להתמודד עם משברים בחייה.
לא, הוא לא היה שם.
הוא היה בסלון וקרא עיתון, על סבלם של אנשים במדינות נכשלות,
תוך כדי כך שהוא רוטן כי הממשלה צריכה לעשות משהו.
הוא כלל לא שם לב כי בדירתו ישנה אישה אומללה שכלל לא הייתה
צריכה את עזרת הממשלה.
רק חיוך מדי פעם.
ליטוף.
מילה טובה.
הוא אף פעם לא היה שם בשבילה, כמו עכשיו בטרם מותה.
עתה היא תהתה אם באמת היה כדאי לה לשים קץ לחייה בכדי להתאחד
עם אדם שאף פעם לא הייתה באמת מאוחדת אתו.
אך כעת כבר לא הייתה דרך חזרה.
ידיה קרסו תחתיה והיא נפלה על השטיח.
הדמעות עלו בעיניה ושטפו פניה מכל אודם חיים שעוד נשאר עליהם.
ואז, בטרם נשמתה פרחה מגופה, היא הבינה כי מעולם לא חיה.
רק שרדה.
תמיד הייתה עסוקה בהשרדות בעולמה האכזר, בכלל לא העלתה בדעתה
לבקש יותר מכך.
עתה נכשלה גם בזה.
ואז השתררה דממה חונקת בחדר.
והטלפון לא צלצל.
והפעמון לא הודיע כי יש מבקרים.
וכך זה נמשך כל אותו יום.
וגם כל אותו שבוע.
ורק סרחון הגופות הרקובות אילץ את השכנים להזמין משטרה.
אך כשהתבקשו לספר מי חי בדירה הזאת, לא ידעו.
שלמה ריכטר עלה על המטוס לישראל.
שדה התעופה ההודי המה אדם כמו בכל יום שבו עבד שם.
עתה הוא היה הלקוח.
המטוס לישראל היה כמעט ריק כנראה בגלל המצב, מאוכלס בעיקר
באנשים כמו שלמה עצמו.
אנשים השבים לישראל בגלל איזשהו אסון שפקד את משפחתם או
מכריהם.
בסופו של דבר הכל הסתכם באסון.
הם עזבו את הארץ בכדי שלא יפקוד אסון אותם וחזרו בגלל אסון
שפקד מישהו שהם מכירים.
שלמה עזב מסיבה אחרת.
הוא לא כל כך הבין אותה, אך כשהתבשר לו כי יוכל לעבוד בשדה
התעופה בהודו, הוא מיהר לנצל את ההזדמנות.
עתה היה צריך לחזור.
הוא לא ידע כמה זמן ישאר בישראל אך החליט כי עד שיסיים עם כל
סידורי הקבורה של הוריו, וכן את סידורי הירושה.
לגבי הירושה, הוא היה בספק אם ירצה משהו מירושתם של הוריו.
אחרי הכל, את שנותיהם האחרונות הם חיו בצניעות ובעוני והסתפקו
במועט.
לחפצי ביתם היה יותר ערך אישי מאשר ריווחי.
אך כעת, כשניסה לקשר חפץ או רהיט כלשהם לעברו הוא הבין כי הוא
לא מסוגל.
הוא לא הצליח לקשר שום חפץ לזכרון משמח.
ואולי לא היו לו כאלו?
וודאי שהיו לו! הוא פשוט כל כך עצוב כעת, בשל מות הוריו, עד כי
הוא לא מסוגל להזכר בהם.
הוא שכנע את עצמו כי ברגע שיוכל להביט בחדרי בית ילדותו, לחוש
בחפצים הדוממים, הזכרונות יציפו אותו כנהר גועש.
במחשבה מנחמת זו הוא נרדם.
ההלוויה התנהלה בדומיה כמעט מוחלטת, כשרק לחשושיו הבלתי מובנים
של הרב המזדקן הפרו את השתיקה.
הקהל היה מועט וחדגוני, את רובו שלמה אפילו לא הכיר.
הוא העדיף לחשוב כי אלו אנשים שהוריו התידדו איתם לאחר עזיבתו
אך עמוק בליבו ידע כי היו אלו אנשים שקיבלו תשלום על כך.
קיבלו תשלום בשביל שיחלקו כבוד אחרון להוריו.
כעת, כשהביט בפניהם האומללים של הנוכחים הבין כי גם עתה,
בהלוויתם העלובה של הוריו, הם קיבלו יותר כבוד מאשר בכל חייהם.
פה ושם הוא ראה פנים מוכרות, בעיקר של אנשים שידע כי ניתקו את
קשריהם עם הוריו לפני שנים רבות.
אנשים שמזמן כבר לא היו חלק מחייהם של הוריו היו עתה חלק
ממותם.
לפתע הרגיש שמישהו מביט בו.
היה זה כמו העיניים שננעצו בגבו, נגעו בו, הכאיבו לו.
בתנועה חדה הוא סב אחונית והבחין בגברת איזברג הזקנה, שכנתם,
אותה זכר במעורפל מילדותו.
גברת איזברג מיהר להתיק עיניה מגוו של שלמה ושבה להביט ברב
שעמד לסיים את דבריו.
אחר זאת, כל אחד מהנוכחים זכה להשליך חופן אפר לתוך הקבר
המשותף הפעור של הזוג ריכטר. האפר החל מכסה באיטיות את
גופותיהם העטופות בתכריטים של המתים עד כי לבסוף לא ניתן היה
לראותם.
בדיוק כמו בגרותי.
הבזיקה לפתע מחשבה במוחו של שלמה ולמרות שהוא ניסה למחוק אותה
מתודעתו הוא העלה חרס בידו.
בדיוק כמו שהאפר כיסה באיטיות את גופותיהם של הוריו, כך גם
בגרותו שטפטפה אט אט, וככל שגדלה, כן מנעה ממנו יותר ויותר
להתראות עם הוריו עד אשר עבר להודו ומחקם לחלוטין ממחשבתו.
אותם ואת חייהם האפורים שלא רצה חלק בהם.
כמה הפסיד?
כמה חוכמת חיים יכל לרכוש ולא ממש את ההזדמנות.
אם רק היה מקצה להם מעט זמן.
אם רק לא היה מתעטף במחשבה שהוריו הם זוג אידיוטים פרימיטיבים
שדעותיהם חלפו מהעולם.
עכשיו גם הם חלפו מהעולם.
עכשיו היה מאוחר מדי להתחרטויות.
הקהל החל להתפזר אט אט, מותיר את שלמה ניצב מורכן ראש מעל
לקבר.
חלקם דאגו לגשת אליו ולהביע את השתתפותם בצערו. אז השתררה דממה
ארוכה שבעיני שלמה נראה כנצח ואף יותר מכך.
פתע קול נשי שהגיח מאחוריו תבע את תשומת ליבו וקטע את הדומיה
בת הנצח.
"משתתפת בצערך" אמרה בת הקול.
שלמה מיהר להסתובב לכיוון ממנו בקע הקול ועיניו נחו בשנית על
גברת איזברג הישישה.
"כן... ובכן תודה" מלמל שלמה והתכוון לשוב להגיגיו אך אז גברת
איזברג פצתה בשנית את פיה
"הכרתי את הוריך." היא אמרה "אולי תעלה אלי לשתות איתי כוס
תה."
"לא תודה... אני..."
"בבקשה."
נכנע להפצורתיה של הישישה הוא הובל אחריה לתוך הביניין שבו
בילה את כל ילדותו. הם עלו באיטיות במדרגות עת שלמה תמך בישישה
ונכנסו לדירתה בת החדר של איזנברג.
"אף פעם לא הייתי כאן"
"במשך כל השנים שחייתי בביניין הזה, לא נכנסתי לכאן, הכיצד?"
הוא סקר את החדר, חולף במבטו על הספה הבלויה שהבד האדום קרוב
לוודאי התכלה עם השנים ונתן למתבוננים בו לראות לתוך מצע
הקפיצים במתחתיו.
מבטו עבר לשולחן הקטן שהיה במרכז החדר ועליו עמד עציץ ובו מספר
ענפים נבולים נשלחים לצדדים, וחלקם שרועים על משטח העץ הקשה של
השולחן. אחר זאת הבחין בתמונה הגדולה שנאחזה בשארית כוחותיה
בבורג מלא החלודה שקובע בקיר הנסדק.
היא הביעה פרץ תחושות שחש הצייר, שבעקבותיו הוא מרח שכבות צבע
עבות על בד הציור.
"שב" אמרה הקשישה והציעה לשלמה כיסא רעוע.
שלמה נחת על הכסא מתפלל בכל ליבו שהכסא לא יתמוטט תחת כובד
משקלו.
בנס זה לא קרה.
האישה נעלמה לתוך המטבח ולאחר כמה רגעים חזרה עם כוס תה מהביל
והגישה אותו לשלמה. שלמה נטל לגימה עמוקה מהמשקה הרותח, מתעלם
מהצריבות בלשונו בעקבות כך.
"על מה רצית לדבר?" הוא שאל
"על הוריך ז"ל." ענתה הישישה.
"מה איתם?"
"עד כמה טוב הכרת אותם, נערי?"
"למה את שואלת?"
האישה מצאה אף היא כסא והתיישבה.
עיניה, שקועות עמוק בארובותיהן פגעו בעיניו של שלמה והיגון שהן
שיקפו חלחל לנשמתו של שלמה.
"לא אלך סחור סחור, שלומי, הסבה שקראתי לך היא שיום לפני שאמך
שלחה יד בנפשה היא באה אלי, ובפעם המי-יודע-כמה בכתה על כך
שאתה לא מצלצל"
"אבל..."
"למה נסעת להודו?"
הישירות שבדבריה הרתיעה אותו והוא כמעט ונפל מכיסאו.
"אני לא חייב לך דין וחשבון" הוא אמר ונעמד על רגליו
"מי את בכלל?" קולו התמלא באכזריות שהוא כלל לא ידע כי טמונה
בו
"את לא הכרת לא אותי ולא את הורי. את סתם אשה זקנה ומשועממת,
שתוחבת את אפה לעיניינם של אנשים אחרים!"
אחר זאת הוא שמט את כוס התה הרותח שהתרסקה כנגד הרצפה ומילאה
את החדר באדים,ואז יצא בסערה מהדירה.
כעת ניצב בדירתו והביט ברהיטים הבלויים שמילאו את חדר הסלון.
הוא מיקד את מבטו בפסנתר וניסה להעלות זיכרון.
כלשהו.
אולי פעם בה הוא ואימו או אביו ניגנו בפסנתר, או איזו נעימה
שהיית קשורה אליו,
אך הוא לא נזכר בכלום.
מוחו התמלא בריקנות.
הוא עבר מהסלון ונכנס לחדרו.
ארונו ומיטתו נותרו בעינם בדיוק במצב שהוא הותירם.
אך הזכרונות מאנו לבוא.
אולי הוא לא זכר כיוון שלא רצה לזכור.
כל זכרון שהיה קשור בבית האפל הזה ובהוריו היה בעל גוון שלילי
והוא שיקע אותו עמוק בתת מודע שלו.
עתה הכל פרץ.
כל אותה בדידות שחש בין כותלי הדירה.
צינה מקפיאה הציפה אותו והטיחה אותו לרצפה, ממרמר בבכי.
הוריו לא היוו שום דבר עבורו.
מותם כמעט ולא הורגש.
לא עבורו ולא עבור אף אחד אחר.
אנשים חיו חיים שלמים מבלי להיות חשובים לאף אחד.
אף אחד בעולם.
עתה הבין מדוע עבר להודו.
הוא רצה לברוח מהם.
הוא עבר חצי עולם בשביל לא לראות אותם, לא לשמוע אותם, לא
להרגיש בנוכחותם.
ועדיין, עד כמה שהוא ניסה להסתיר את זה, עצם סלידתו מהם השפיעה
על חייו.
עתה ידע מה יעשה.
לא עוד יברח מהם.
לא עוד ינסה למחוק אותם מחייו.
הוא פסע למטבח ופתח את אחת המגירות.
שם שוכבת ולהבה נוצץ לאורה העמום של הנורה הייתה מונחת סכין.
הוא סגר את שתי ידיו על הסכין, כה חזק עד כי פרקי ידיו הלבינו,
וקירב אותה אל גופו.
אזי בתאוצה אדירה החדיר את הסכין לבטנו, מבקע את בשרו ונותן
לדם לפרוץ החוצה מציף את החדר באדום בוהק.
ואז, כשחייו עמדו להסתיים, הוא סוף סוף נזכר.
זכרון עמום מהול במידה מעטה של אושר חדר לתודעתו הדועכת.
ואז, כשגופו דמם ונשימותיו פסקו הזכרון עדיין נותר תלוי
באוויר.
הוא היה קשור לאותה סכין נושנה שפרצה לגופו והכריתה את חייו.
הנה הוא, כבן ארבע לא יותר, עומד בצד אימו כשהיא מקלפת בעזרת
הסכין שכבות מהבצל שמונח על השולחן.
והם מדברים.
והם צוחקים.
וצוחקים.
וצוחקים.
וצוחקים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.