התינוק בבטני שוב זע ואני מדברת אליו, בשקט כמובן, שאיש לא
ישמע. אפילו אבא שלו עדיין לא יודע שיש לי תינוק בבטן. אני
חייבת להמתין לתשובות המעבדה, לפני שאבשר לכולם. אני מבקשת
ממנו סליחה, ומתחננת שלא יזוז כל כך הרבה, ושישתדל לא להעלות
במשקל, גם לא אותי. אסור להם לדעת שאני בהריון, עדיין לא. אני
מקווה שאוכל לספר אבל גם אם לא, עדיף ככה.

בחדר השני אני שומעת את סבתא שלי צועקת, קצת מים ילדה שלי, קצת
מים. היא לא מדברת עברית, בעצם גם אני עדיין לא יודעת עברית כי
זה לא קורה כאן, זה שם, בשלג, היכן שנקברה. ואני בת שלוש וחצי.
כן, רק בת שלוש וחצי הייתי כשסבתא שלי חלתה. אוי, קראתי לה
סבתא. אבל בעצם התנהגה אלי כאילו היא אימא שלי. האכילה אותי,
שחקה איתי וספרה לי אגדות בזמן שאימא שלי הייתה בעבודה. עבדה
מהבוקר עד הערב, מסכנה אחת, ואחר כך פתאום כבר לא הלכה לעבודה
כי טיפלה בסבתא.

אני לא חושבת ששמחתי שאימא שלי נשארה בבית כי סבתא הפסיקה לשחק
איתי ולספר לי אגדות. אני זוכרת את הכסא של סבתא שלי עם החור
באמצע כדי שתוכל לעשות שם פיפי כמו בסיר. אני זוכרת את החור
שהיה לה בבטן ואת הריח של האלכוהול והמזרקים והמחטים ואת המים
האדומים שהיה להם טעם מגעיל ואני חשבתי שזה מיץ פטל ושתיתי
ממנו והקאתי את נשמתי וכולם חשבו שגם אני חולה.

כן, אני זוכרת גם את הבעת הפנים של אימא שלי בזמן שחשבה שאף
אחד לא רואה, אותה הבעה של ייאוש וחוסר תקווה ועיניים נפוחות.
אני גם זוכרת את סבתא שוכבת במיטה, שפתיה סדוקות והיא מחייכת
אלי במין חיוך רפה כזה ולוחשת, עוד מעט ילדתי, ואני זוכרת את
עצמי כועסת ובועטת בדלת.  נו כבר, אימא מתי תחליפי לסבתא כדי
שסבתא תוכל להמשיך לספר לי את האגדה, אבל סבתא לא סיימה כי היא
עצמה עיניה ופוף, לא הייתה.

הבנתי כשסבתא מתה, ידעתי מיד, אבל לא שאלתי איש, לא את אימא
ולא את שאר הגדולים. בלב ידעתי שאקבל תשובה מאכזבת. הרגשתי צער
אבל נדמה לי שגם קצת הקלה. אולי קיוויתי שעכשיו תהיה לי אימא
מלאה, רק לעצמי. ממה מתה סבתא שלי? סבתא שלי מתה מסרטן. בגיל
צעיר, מתה בקושי חמישים, בדיוק כמו שאימא שלה נפטרה באותו גיל
מאותה מחלה.

אחר-כך עליתי ארצה. עזבתי הכל מאחור, את אימא שלי, את סבתא שלי
מתחת לשלג, את כל הקרובים שלי השארתי וקמתי בוקר אחד ונסעתי,
אפילו לא נפרדתי מכולם, כי לא הייתי בטוחה. הכרתי את בני שלי
והתחתנו, אפילו לא חיכינו לאימא שלי שתצטרף אלינו לחגיגות. אבל
כשהיא הגיעה, מיד הבנתי למה באה. הצבע שלה הסגיר אותה מיד. יש
לה צבע צהוב, בדיוק כמו שהיה לסבתא.

סבתא אמרה לי פעם  שהחיים הם כמו גלגל. אם לא נזהר, כל מה שקרה
פעם, יקרה שוב, כמו בומרנג. כמה שסבתא צדקה, כי איך שראיתי את
אימא שלי יורדת מהמטוס, הבנתי למה היא הגיעה. עכשיו היא מקבלת
טיפולים קשים והרופאים אומרים שהיא בהפוגה, אבל אני לא מאמינה
להם עדיין.

אתם מבינים עכשיו למה אף אחד לא יודע שאני בהריון? אני מחכה
לדעת אם זה בן או בת. אני מקווה מאוד שזה בן כי אני לא רוצה
עוד פעם שילדה קטנה בת שלוש וחצי, תראה כיצד אימא שלה מטפלת
בסבתא שלה, הגלגל  עוד יכול להמשיך ואני עדיין צעירה ובריאה,
אפילו שאימא שלי מתקרבת די מהר לחמישים. אני פשוט לא מוכנה.