[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיה אבידן
/
החיים זה לא טרבולטה

האמת, ממש ציפיתי שהוא יהיה שם כשאני אגיע, לא דמיינתי לרגע
שאעמוד שם כמו מטומטמת בפינת הרחוב הסואן הזה, שהאייטיז נוזלים
לו מכל כיוון וסתם אבהה בכספומט כי אין לי משהו טוב יותר
לעשות.
בחורה מ'אנונימוס' ניגשת אלי, אוחזת ערמת פליירים מנייר זול עם
הדפסים מטושטשים של חיות מעבדה מבותרות, כנראה שמרחוק נראיתי
לה כמו חובבת חיות, אולי בגלל שלבשתי חולצה ירוקה וז'קט מבד.
היא התקרבה אלי עם חיוך רחב כשלפתע שמה לב שאני נועלת נעלי עור
מסיביות ומעשנת את השמפניה של הסיגריות (מרלבורו לייטס) היא
עיוותה את פניה בגועל מתנשא והסתובבה בהפגנתיות, כדי שאבין
שאני לא מספיק טובה בשבילה ובשביל הארגון שלה, אני לא יודעת
למה אבל צעקתי לה שהנעליים לא באמת מעור וזה לא מתוך
אידיאולוגיה אלא ממצוקה כספית אבל היא החליטה להתעלם ממני,
כנראה הבינה שאני סתם משועממת שמנסה לפתח שיחה, זה בטח קורה לה
הרבה.
המשכתי להביט בה בעודה מתרחקת ממני במהירות, היא ניגשה אל
חבריה לארגון אשר עמדו בכניסה לקניון הרקוב, נכנסה אל הכלוב
שעמד שם והתחילה להשמיע קולות של חיה במצוקה. רציתי לחנוק
אותה. אני שונאת בני נוער שמחליפים הורמונים באידיאלים. בכלל,
תמיד הבנות בארגונים האלה יפיפיות ואילו הבנים נראים כמו
רכיכות עם פלטות לשיניים, שבטח הצטרפו בשביל לנסות לזיין את
הבנות היפות האלה שבעולם נורמלי לא היו מעיפות אפילו אצבע
משולשת לכיוון שלהם.
המשכתי לעמוד בפינה עוד חמש דקות, הצצה בשעון והוא רשמית
מאחר.
הלכתי ברחוב באיטיות המאפיינת אנשים שמחכים למישהו והמשכתי
להסתכל על אלה שעברו לידי במהירות.
'הוי' נאנחתי את אחת האנחות שהיו לסימן ההיכר שלי, אני שונאת
שמאחרים לי, אבל אני יותר שונאת שאני מגיעה קודם. בהגיון הסבוך
והנקבי שלי זה מעיד על כך שאין לי משהו יותר חשוב לעשות מאשר
להיפגש עם האדם השני וזה מרגיז אותי כי זה לא נכון. באמת.
אני חוזרת לעמוד בפינת הרחוב. למה הסכמתי בכלל להיפגש אתו,
מעולם לא הייתי זקוקה לעזרה, מה רע לי להיות לבד, אני נהנית
מזה, מתחילים איתי לפעמים, אומנם כל מיני עקומים שהתנדבו
ל'אנונימוס' כשהם היו קטנים אבל מדי פעם דווקא יוצא מזה איזה
מזמוז חפוז שמעלה לי את האגו לכמה ימים.
אני מביטה בשלטים התלויים על הגשר המחבר בין שני חלקי הקניון
הישן והדוחה, המון רשתות תקעו יתדם בקניון הזה מאז ביקרתי בו
לאחרונה. 3 2 1 רוץ!!!!
עשר שניות אחר כך אני בפנים, הולכת כאחוזת אמוק במפלסים
המשופעים ומרוצפים  במעין שטחים אדומים שחורים מחומר לא ברור,
כנראה איזה 'להיט' מתחילת שנות השמונים. אני מחפשת בגדים, עדיף
מכנסיים עדיף ג'ינס עדיף כחולות עדיף כחולות כהות ושיהיו
זולות. מצאתי מדדתי שילמתי לבשתי. אני נראית נפלא, הן מדגישות
מה שצריך ומסתירות את השאר. אני בטוח נראית יותר טוב ממנו, אני
מרגישה יותר מוצלחת ממנו עוד לפני שפגשתי אותו וזה לא יכול
להיות סימן טוב.
יצאתי שוב החוצה נעמדתי בפינה עם הנעליים דמויות העור שלי
והחולצה הירוקה והז'קט
בד השחור והג'ינס, הו הג'ינס, והוא עדיין לא הגיע, 20 דקות
איחור א-ל-סופר סטאר ביג שוט בן זונה, אני מוציאה את הפאלפון
ומתקשרת לחברה טובה שמיד מסנגרת על הבחור למרות שגם היא לא
פגשה אותו מעולם. היא טוענת (ובצדק) שלי ולשדכנית יש את אותו
הטעם המחריד כשזה מגיע לבנים,כלומר אומנים תפרנים שמרוכזים אך
ורק בעצמם וביצירה שלהם ואם היא אמרה שהוא מותק ואליל בטוח יש
בו משהו והיא לא אומרת סתם. אני מתחילה להירגע ועיני קולטות
בחור, היוצא במהירות ממונית וחוצה את הכביש באור אדום, מכונית
עוצרת בחריקת בלמים והנהג והבחור מביטים האחד בשני בתדהמה
והבחור הממהר ממשיך לחצות את הכביש מבלי לזכות את הנהג בהבעת
ההתנצלות המקובלת.אני מעדכנת את החברה שעל הקו במתרחש ושתינו
מחליטות פה אחד שזה הוא וכדי לממש את הציפיות שלנו הוא ניגש אל
הטלפון הציבורי ומחייג. אני לא מספיקה לספור עד שלוש ויש לי
ממתינה, אני נפרדת במהירות מהחברה ועונה לממתינה בעודי מתרחקת
משם במהירות:
"כן" אני עונה באדישות, אני כבר בפתח השער הצדדי של הקניון .
"הי, אני מצטער שאיחרתי, את עדיין פה"? הוא שואל בטון מתנצל.
אני לא עונה, אני לא כל כך יודעת אם אני פה או לא, אני לא
יודעת אם אני רוצה להיות פה או לא. אני מגיעה מהכניסה השניה
הסמוכה לטלפון הציבורי ומביטה בו מהאור, לא ממש מצליחה לראות
את פניו בבהירות ולא ממש מצליחה להחליט.
אני מבחינה במישהי מוכרת שניגשת אליו עם ערמת פליירים בידה,
היא נוקשת על גבו והוא אומר לי 'סליחה שניה' ומסתובב, אני
מצליחה לקלוט שהם מכירים ושהוא גם מאוד שמח לראות אותה, מבחינה
בניואנסים דקים המוכרים לי מתקופת הצופים, הם התנהגו כחברים
למטרה, חברים לארגון, אני מתקרבת עוד טיפה לחלון היציאה
ומסתכלת בו שוב, הפעם ביתר יסודיות. אני מעבירה עליו מבט קפדני
ועיני נעצרות בנעליים, יותר נכון, סנדלי הרים. אני נוחרת בבוז
קפיטליסטי ומספיקה לראות אותו מדבר אל השפורפרת , עדיין מחויך
מהמפגש הלא צפוי וגם רואה אותו כשמבטו קופא כשהוא מבין שאני
כבר לא נמצאת בצד השני,מתרחקת לאיטי במעלה הדרגנוע לכיוון
השירותים הממוקמים הכי בסוף והכי למעלה, חשה תחושת ניצחון מתוק
כאשר אני מדמיינת לעצמי עד כמה פגעתי באגו המחורבן שלו עכשיו,
כל כך שקועה הייתי בעצמי עד שלא הבחנתי בסיומו של הדרגנוע,
מעדתי בחוסר אונים ואף הוספתי אחיזה בבית השחי של האישה שעמדה
לפני, כל הקונים הפוטנציאלים שהיו סביבי צחקו, למעט הבחורה
שהשתמשתי בה כידית אחיזה ועמדה בצד  ומיששה את בית שחיה השמאלי
בכאב. הייתי כה נבוכה ששכחתי להתנצל, ניסיתי להתחמק ממבטיהם
המגחכים בהליכה מהירה אל השירותים ,הלם הנפילה עדין מהדהד חזק
במוחי, האם אני מוענשת על התנהגותי?! חשתי מושפלת ומובסת, לפתע
הבחנתי בידי השמאלית שבערה מחוזק השפשוף, ניגשתי אל השירותים
התכלכלים באפיסת כוחות והתיישבתי על האסלה כשדמעות של עלבון
בעיני. לפתע חשתי כי  המושב עליו ישבתי רטוב משתן טרי וזר,
בחילה תקפה את גרוני.
משב רוח קריר נתקל במכנסי החדשים, המוכתמים משתן לא להם.
אט אט התעשתי, אזרתי כוחותיי ויצאתי החוצה לשטוף את פני
מהדמעות הטריות  ובעיקר מהבושה, באחד מהכיורים הרבים באותם
שירותים תכלכלים.
רעש ניאגרה נשמע מאחורי, הדלת נפתחה וממנה נבטה אלי במראה
יפיפייה מדהימה ועוצרת נשימה. קפאתי על מקומי מפאת הכבוד, היא
העבירה עלי את מבטה בזמן ששטפה את ידיה ואמרה:" הנעליים שלך
מהממות, זה עור אמיתי?
חייכתי חיוך קטן :" בטח עור, רק עור"...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יודע מה יש לי
בראש כעת?

זה לא הקפה
במטבח שלי.

זה הכושי המת
בגאראז' שלי.


עכשיו, תגיד לי
- כשנסעתם אל
הבית שלי, ראיתם
שלט ובו כתוב
"מחסן לכושים
מתים"?

הא?

ראיתם כזה שלט?





נציג חברת "תודו
שזה נשמע יותר
טוב באנגלית"


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/01 23:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיה אבידן

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה