ביום שבת, בערך בשעה שתיים בצהריים, אבא שלי התחיל לצרוח.
זו הייתה צרחה מקפיאת דם, שבקעה מאי שם, מנבכי המרתף הביתי
שלנו.
'הלכה לי היד' הוא צרח. 'הלכה לי היד'.

טוב, אולי בעצם צריך לחזור קצת אחורה.

התחלתי לצאת עם מישהו לא מזמן. ככה בערך חודש שאנחנו יוצאים.
חשוב להבין בהקשר הזה, שאני כבר הרבה זמן לבד.
הרבה זמן, זאת אומרת שכבר הגעתי למצב הזה, שמרוב שאין תקווה
למצוא פעם אהבת אמת, אז מתחילים להנות מהרווקות.
כאילו להנות.
כלומר, אתה לא ממש נהנה, אבל אתה מתרגל, ומתוך ההרגל מתפתחת לה
אפילו איזו חיבה קטנה למצב, ואפילו לפעמים ממש אידיאולוגיה
שלמה.
אידאולוגיה כזו שגורסת, שעדיף להיות לבד מאשר להתפשר, ובכלל,
חופשי זה לגמרי לבד, וכל השקרים האלה שאנשים מספרים לעצמם כשהם
שוכחים איך זה היה פעם, כשהם עוד הרשו לעצמם להרגיש.

בכל אופן, סטינו קצת מהנושא.

אז אני יוצאת עם מישהו.
קוראים לו שגיא.
ודי נחמד.
והכל זורם בינינו על מי מנוחות.
יש הבנה הדדית, ואפילו שיחות נפש, וכבר מהתחלה חצינו את השלב
הזה, המעצבן, של מי יתקשר למי ומדוע. בקיצור, נעים.
אבל.
כן, היה ברור שאוטוטו יגיע פה איזה אבל, ובואו ניתן לו את
מקומו הראוי.

אבל אין התרגשות.
אין מתח.
הדופק לא עולה, הידיים לא מזיעות, אין סומק בלחיים, הלב לא
שורף.
ואני כל הזמן מרגיעה את עצמי וחושבת שאולי זה דווקא טוב ככה,
כי אי אפשר להיפגע, וכי אולי כשזה אמיתי, אז ככה זה צריך
להיות, ובכלל, מי צריך את כל האדרנלין המחורבן הזה.
ובכלל, אולי זה משהו ביולוגי.
אולי כשמתבגרים זה כבר לא עובד יותר, ואין התאהבות, אלא ישר
מגיעה אהבה, בשלה, עמוקה, ולכל החיים.

ואז יום שישי אחד, אני חוזרת לי הביתה, או יותר נכון להורים,
אחרי עוד ערב שישי שביליתי עם הבחור שלי.
עוד ערב שישי בלי שמץ של ריגוש, אבל עם המון הרגשת ביטחון,
וחיזוקים חיוביים, ואפילו סרט לא רע בכלל.
ואני הולכת לישון וחולמת על לירן.
אני מתעוררת לבוקר יום שבת, ותוהה לעצמי למה לעזאזל פתאום,
אחרי שלוש שנים שלא ראיתי אותו, אני פתאום חולמת על לירן.
ואולי, אני כמעט משתכנעת, אולי זה קשור אלי, ולבחור שאני יוצאת
איתו.

טוב, עכשיו מגיע הקטע עם האבא.

ובכן, כמו שכבר סיפרתי, ביום שבת, בערך בשתיים בצהריים עלתה
מהמרתף צרחה.
'הלכה לי היד' וכו'.
וכמו שאנחנו מסתכלים אחד על השני ומנסים להבין מה קורה, אבא
שלי בוקע דרך דלת הכניסה, מדמם כולו, מחזיק את מה שנשאר מיד
שמאל שלו וצועק 'קרח!'.

אמא שלי ישר הצטרפה למקהלה, ויחד הם עמדו וצרחו, ואני, בידיים
רועדות, ניסיתי להתקשר לאמבולנס, אבל לא זכרתי מה המספר.
בסוף נזכרתי, והגיע אמבולנס, ונסעתי עם אבא שלי לבית חולים, כי
כולם נשארו לחפש במרתף את האצבעות החסרות.
אני, אבא שלי, ומתנדבת מד"א בת 40, דוהרים לכיוון אסף הרופא,
ולא ברור מי פה יותר לחוץ.

טוב, אז אחרי שהגענו למיון, וחבשו אותו, ודחפו לו עירוי,
והזמינו דחוף את הכירורג פלסטי מהבית שיראה מה אפשר לעשות,
פחות או יותר נגמרה המהומה, והתחלנו סתם לחכות.
בערך אז שמתי לב שאני עם טרייניג שחור של אחי הקטן, חולצה לבנה
מוכתמת  בדם, בלי חזיה, ו... איך, לא, עם נעלי בית בסגנון
קיפי, וניסיתי להצניע את עצמי.
וכמובן, איך לא, מצאתי את עצמי תוך שניות ספורות עומדת אל מול,
כן, כן, אדון לירן.

נכון, אולי הייתי צריכה לחשוב על זה קודם.
אחרי הכל, ידעתי שהוא סטז'ר באסף הרופא.
אבל באמת.
מה הסיכויים שאני אזכור את זה בדיוק אחרי שאבא שלי מנסר לעצמו
את היד?
ומה הסיכויים שדווקא היום, בשבת, הוא יעשה תורנות?
ועוד במיון כירורגי?
טוב, מסתבר שתורת הסיכויים אף פעם לא עובדת כשצריך אותה.
וכך מצאתי את עצמי פנים אל מול פנים, מול האהבה הכי גדולה של
חיי.
והפעם, זה לא היה בחלום.
זו הייתה מציאות, ואני הייתי בטרייניג.

פתאום הרגשתי איך הדופק שלי מאיץ.
הידיים מזיעות.
סומק.
ושורף, שורף בלב.

וכמו אז, לפני שלוש שנים בדיוק, הוא שוב פגע בי.
הוא הסתכל אלי ישר לתוך העין כששאלתי מה שלומו, וענה באדישות:
'הכל בסדר. יש לי חברה איטלקיה'.
ואני פתאום הבנתי.
שאני והוא לעולם לא עוד.

פתאום הרגשתי איך זה ממלא אותי.
איך אני מוצפת כולי באהבה, והתרגשות, וכמעט שמחה אפילו.
זה היה הרגע.
הרגע המדויק.

הרגע, שבו התאהבתי בשגיא.