אני מתגעגעת לתקופה בה הייתי מעבירה את הזמן בכדי לפנות מקום
לעוד זמן. זמן שלא ידעתי מה לעשות איתו. זמן שנתן לי מספיק
מרחב בכדי שאני אנשום, אבל לא מספיק בשביל שאני אברח. זמן שחסר
לי כרגע. כי עכשיו אין לי זמן לכלום. גם לא לעצמי. ואני מרגישה
איך לאט לאט ובהדרגתיות אני מאבדת את דעתי. הופס, הנה עוד קצת
ממנה ברח. שיט, איפה שמתי את העט?! אה. אוי. אני כותבת איתו.
וואי וואי, בדיוק לזה אני מתכוונת. לזה שלאט  לאט אני שוכחת
הכל. בדיוק כמו בטלוויזיה, בפרסומת של האגודה למלחה בסמים,
כשהם אומרים שגראס פוגע בזיכרון, והאיש צוחק ככה ואומר:
"שטויות". ואז הוא שוכח בכלל מה הוא אמור להגיד. ככה אני
מרגישה. שלחוסר זמן הזה יש בדיוק אותה השפעה עליי כמו לגראס.
ולא, זה לא שיש לי ניסיון, עוד מוקד בשבילי, רק בת 14, אבל אני
מנחשת. אמרו לי שככה זה. שיום אחד אתה פשוט מתחיל לשכוח דברים.
זה מה זה מפחיד אותי. כבר ככה אני בקושי מצליחה לזכור איפה
הרגליים שלי. לפחות הן עוד פה. לפחות אני יודעת שהן לא יברחו
לשום מקום. יש להן את כל הזמן שבעולם.
לפחות זה.