באמת שהיה לו הכל. אני ממש לא מבין אותו. הוא חשב להתאבד. ממש
מסכן...באמת שאני לא מבין אותו.
היה לו בית גדול, אוטו גדול, גינה גדולה, אישה גדולה, ילדים
גדולים...היה לו הכל- ובגדול.
אני לא מבין למה הוא  היה צריך לאכול את כדור- הארץ. אני לא
חושב שהוא כל-כך טעים...מעניין...אולי אני אשאל אותו פעם...אבל
זה יהיה קצת קשה, היות ואני תקוע כאן, בבית הקפה בקיבה שלו,
בידיעה מתמדת שכל זה ייגמר מתי שהוא, כשהוא יגמור לעכל את
מגדלי עזריאלי ואת מה שנשאר מהאייפל.
ויורד כאן גשם, כי האיש שאכל את כדור-הארץ לא בוכה, אז הדמעות
זולגות פנימה.
"היי! איש!" אני צועק "כן, אתה! איש! תסתכל על הבטן שלך רגע!"
והאיש שאכל את כדור- הארץ מסתכל. אבל כל מה שהוא רואה זה את
הכרס שלו והפופיק. ואני יוצא מבית הקפה ומדגדג לו את הדפנות של
הבטן, אולי, אולי הוא ישתעל ויפלוט אותי החוצה. מעניין מה יש
בחוץ...אני חושב שבעיקר חלל שחור וריק. כי אחרי שאתה אוכל את
כדור- הארץ, מה אתה מצפה שיישאר?
אוי,  מה נפל עליי? אה, זה רק חתיכה מנפטון. האיש שאכל את
כדור- הארץ רעב. אחרת, למה לעזאזל הוא אוכל כוכבים?

         
האיש שאכל את כדור- הארץ בכה. היה לו "לבד". מסכן שכמותו. אני
לא מבין אותו. באמת שהיה לו הכל. ה-כ-ל. ובגדול. בתוך הבטן
שלו. אבל לא נישאר לו כלום בחוץ. אז האיש שאכל את כדור- הארץ
התאבד. ואני טיפסתי במעלה הגרון שלו והתעוררתי למקום שהכרתי
כל-כך טוב. והאיש שאכל את כדור- הארץ נעלם והכל היה כרגיל:
הכרית שלי, המיטה שלי, החדר שלי, האנשים, הרחובות, בית הקפה.
והגשם.