היא קיבלה את הטלפון מחברה שהייתה אצלה. רונית, החברה, חזרה
מהמגדת בהלם, "אני אומרת לך, אין מצב שהיא יכולה לדעת דברים
כאלה בלי משהו מיסטי! עינת, היא ניחשה את האות הראשונה בשם של
ההורים שלי, וסיפרה לי דברים שקרו ורק אני יכולה לדעת. היא גם
אמרה שאני רגישה וקולטת אנשים מעולה". עינת חשבה לעצמה שאם
רונית הייתה קולטת אנשים כל כך מעולה היא לא הייתה מסתבכת עם
יורם המנוול, או אולי הייתה שמה לב שהבן זונה נשוי, ובטוח שהיא
לא הייתה מרוצה מזה שהמגדת אמרה שהוא יעזוב את אישתו בשבילה.
רבאק, להתחתן עם יורם? הוא מבוגר ממנה באיזה שלושים שנה, כמה
זמן עוד יעמוד לו? עשר שנים? רונית גם  אמרה שהיא מכירה בחורה
אחת שהכורדית אמרה לך שהבחור שהיא יוצאת אתו עכשיו לא בגורל
שלה, אבל אחרי שתיפרד ממנו תכיר מישהו אחר, שיקראו לו או יוסי
או שלומי או דובי, והוא הגורל שלה, וככה היה, ואחרת שאמרו לה
שהיא תעבוד במקום שיש בו מגן דוד בסמל, והיום היא דיילת אויר
באל-על.

עינת הייתה כבר בת שלושים ושלוש, והפחד שהתחיל לכרסם כבר בגיל
עשרים וחמש הפך בלתי נסבל. בגיל עשרים וחמש היא עוד יכלה לצחוק
על להישאר רווקה זקנה. החיים היו קלים, היא סיימה תואר, מצאה
עבודה מגניבה במקומון, היו לה שדיים מדהימים וחוש הומור שגרם
לה להפוך למרכז העניינים בכל מקום שהייתה בו. אמנם כבר אז קצת
העציב אותה שכל הבנות שלמדו אתה בתיכון התחתנו והיו אמהות, אבל
הן נשארו שם מאחור, בשכונה בחולון, יכול להיות שחלקן קינאו בה
אפילו. אבל עכשיו כל הזמנה לחתונה הכניסה אותה לדיכאון, ונשים
בהריון גרמו לה כאב בטן.

היא התקשרה למספר שרונית נתנה לה וענתה מישהי, אמרה שהיא
העוזרת שלה, ושלא, אין טעם להזמין תור, הכי טוב יהיה להגיע
בשמונה וחצי ולחכות. עינת אמרה שהיא מגיעה מרחוק, מתל אביב,
חשבה שתתרשם מהמרחק, מזה שהיא מואילה לבוא מהעיר הגדולה עד
החור ההוא, אבל העוזרת רק פוצצה לה בלון של מסטיק באוזן ואמרה
"מותק, באים אליה מכל הארץ, ומחכים בסבלנות, ולא בשביל סתם הם
באים, בחיי, היא תגיד לך דברים שבדמיונות הכי פרועות שלך לא
חלמת שמישהו יכול להגיד עליך".

לא, היא לא טיפשה עינת, אבל היא לא יכלה להפסיק. היא אפילו
אמרה לרונית, "כבר אי אפשר ככה יותר, ללכת לכל מי שאני שומעת
עליה, לפתוח, לשתות, להביא כסף ולקוות, ואחר כך מה? אי אפשר
לבקש את הכסף בחזרה ולהגיד למנוולת:  תשמעי, את אמרת שבאוקטובר
אני נשואה ובפברואר אני בהריון. ומה היא תענה? 'יא רוחי, אני
אמרתי איזו שנה? בחייאת, זה הכל כי את לא מאמינה בי, היית
מאמינה, הכל היה בסדר. איך, איך בחורה כמוך יפה ומוצלחת ואף
אחד לא רוצה אותך? תבואי, תביאי שלושה כדורי עופרת, בשוק
קונים, בלי כסף אני מורידה ממך את הנאחס, בעיניים שלי, את כמו
בת בשבילי, בלי כסף, רק תרומה קטנה לעניים". ורונית נקרעה
מצחוק, וחשבה לעצמה שחבל שהיא לא שנונה כמו עינת. ומה? עינת לא
הלכה לשוק וקנתה שלושה כדורי עופרת? ולא נבהלה כשהפותחת ההיא
שמה את כדורי העופרת בתוך כף, חיממה אותם על הגז עד שהותכו
וסובבה לה על הראש כף מלאה עופרת רותחת? ואם ישפך? בטח נבהלה,
אבל אז הפותחת שפכה את העופרת הרותחת לכוס מים, וכשהיא צעקה
בפחד, עינת נבהלה עוד יותר.
"הנה, תראי כמו חורים יש פה? ויי ויי ויי, כל חור כזה? זה עין!
את, הרבה שמו עלייך נאחס, נשים מקנאות בך מותק, ויי, איך
מקנאות, עלע ראסי, בחיים לא ראיתי כל כך הרבה עיניים, תביאי
תרומה לבית כנסת, אני יבקש מהרב יתפלל בשבילך, יעשה לך תיקון".
ומייד עינת הוציאה מהארנק את כל המזומנים שהיו לה, וגם הצטערה
שהפותחת לא מקבלת כרטיסי אשראי, אם זונות יכולות, למה פותחות
בקלפים לא? ועכשיו הרב יעשה תיקון, ובאוקטובר היא תתחתן,
ובפברואר הריון, רק להאמין בה, ובעיניים שנוצרו כשהיא שפכה את
העופרת הרותחת לתוך המים. את זה היא לא סיפרה לרונית. גם לא
שהיא מסתובבת מאז עם גוש העופרת בתיק, כי ככה הפותחת אמרה
שצריך. טוב, לפחות גוש העופרת לא לבד, הוא בתא הסודי, לידו
בקבוקון השמן של הבאבא סאלי, התפילה שנתנו לה כשביקרה בעמוקה
והקמיע שקיבלה ממתקשרת אחת, שאמרה לה שבעלה מהגלגול הקודם
עדיין מאוהב בה, והוא זה שמונע מגברים אחרים להתקרב אליה.

ועוד שני אוקטוברים ושני פברוארים עברו, ואין בעל, ואין הריון,
ועוד המון הזמנות לחתונות, ולילות בודדים ולילות עם אנשים שהיא
בכלל לא הכירה, שהתקשרו אחר כך, או לא, והתאהבויות בגברים הלא
נכונים, ודירות שכורות, וכלב שהיה קופץ בשמחה כל פעם שהיא
הגיעה הביתה.

והיא הבטיחה לעצמה, בהן צדק, שהכורדית מאשקלון תהיה המגדת
האחרונה שהיא הולכת אליה, כי כמה אפשר לשלם ולקוות? והודיעה
לעורך שהיא תעדר יום אחד מהעבודה, ושלא ידאג, שהכתבה מוכנה
כבר. הוא שוב התפעל מכמה שהיא אחראית, לא כמו אלה שמחכים ממש
ממש עד הדד ליין כדי לשלוח לו את החומר, שהוא לא מספיק אפילו
לעבור עליו, ושהם יעשו לו התקף לב ככה, ומזל שיש לו אותה,
ושאולי הוא ידבר עם העורך הראשי של העיתון שיעלו לה את
המשכורת, מגיע לה. ועינת חייכה את החיוך המפורסם שלה, ההוא
שגרם לכל מי שהכיר אותה לרצות להיות חבר שלה, חוץ מאשר את אלו
שהיא רצתה להיות חברה שלהם. רונית אמרה שזה בגלל שהיא
אובססיבית, ושלא מגיעים בזיון השלישי עם מברשת שיניים וקרם
פנים. ולעורך היא אמרה, בטח, שידבר עם העורך הראשי. שניהם ידעו
שהשכר שלה לא יעלה, אבל עינת הייתה מרוצה בכל זאת. פעם בכמה
זמן היה נעים לשמוע כמה היא מוצלחת; לאזן קצת את הבכיות של
אימא שלה שמספרת על הילדים שיש לכל הבנות שלמדו אתה בכיתה
ואתמול היא סיפרה לה שאחותה הקטנה מתחתנת ושהיא תמיד קיוותה
שבבית שלהם הבכורה תתחתן ראשונה, איך שצריך להיות. ועינת
מתקשרת לאחותה לברך אותה, ומצליחה לעשות כאילו היא שמחה
בשבילה, למרות שהיא חושבת שעכשיו ארוחות שישי יהיה בלתי
נסבלות, כשאחותה ובעלה ישבו וידברו על הדירה "שלנו" ו"אנחנו";
ואז יהיו להם ילדים והאנחנו שלהם יתרחב, ובינתיים עינת תמשיך
לדבר ב-"אני". היא שמחה עוד יותר שהחליטה לנסוע לכורדית
באשקלון, כי אולי הכורדית תגיד לה דברים טובים, מעודדים,
שיעזרו לה להתמודד עם הקנאה והפחד.

אחרי העלייה על איילון דרום היא עוברת על פני המון מקומות
שמזמן לא ראתה, וחושבת לעצמה, "כשהגעתי מחולון לתל אביב הייתי
בטוחה שאני לא אהפוך לכאילו תל אביבית כזו, שלא יודעת שיש משהו
מדרום ליפו, אבל נו, עובדה. דווקא נהיית יפה הדרך אחרי שעוברים
את רישון, המון חול ושיחי רותם. הסקרנות קצת כואבת
בבטן...מעניין מה המגדת הזאת תגיד. היא שוקלת להשמיע את הדיסק
של מייסי גריי, אבל אין לה כוח להיכנס לדיכאון עכשיו, היא
צריכה להיות חיובית, כמו שהמנחה בסדנה ההיא אמרה, "אתן צריכות
להתחבר לאלילה שבכן, לנשום ולנשוף אותה. אל תזהמו את המחשבות,
מה שאתן חושבות הוא מי שאתן, ואתן מלכות, בואו, כולנו ביחד,
בואו נגיד, אנחנו מלכות. קשה אה? אני יודעת. איבדנו את החיבור
למלכה שבתוכנו, אבל אני אכוון אתכן אליה". כמה פעמים שהיא שמעה
נוסחים שונים של אותו דבר, ועכשיו, מה? היא לא מכירה את
הטקסטים שלהן בעל פה? אבל אולי הפעם יהיה שינוי? היא הרי לא
צריכה הרבה, צריכה רק משהו שיגרום לה להמשיך לזוז, את התקווה
שמתישהו חברה רווקה שלה תהיה זו שתקבל בדואר מעטפה, מבית דפוס
נורא איני, אולי עם פסוק משיר השירים, בשביל הרטרו, ואז היא
תוכל לספר לבנות במערכת איך היא מרמה את הבלנית בתאריך של
המחזור, וש"אנחנו מתחתנים ברבנות כי אימא שלי אמרה שלאבא שלי
ז"ל זה נורא היה חשוב, אבל מצאנו רב נורא מודרני, שגם האישה
מקדשת את הבעל והכתובה היא הסכם הדדי ולא שטר מכר מגעיל כמו
בדרך כלל". והיא חושבת גם על השמלה, משהו עדין, אבל מתוחכם,
היא הרי כבר לא ילדה, לא הכל כדאי לחשוף, אבל דפנטלי מחשוף
גדול ופוש אפ מטורף וכל האקסים יבואו ויתבעסו שהם ויתרו על
הזכות הזו, ובעלה החתיך והעשיר, אולי כדאי שהוא יהיה צעיר ממנה
בכמה שנים? שיקנאו עוד קצת? הוא יבוא וילחש לה באוזן שהם היו
עיוורים וטיפשים.

וכבר אשקלון. רונית אמרה שהכורדית גרה בעיר העתיקה, אחרי
השיכונים. דווקא נחמדים השיכונים האלה, נמוכים, סדינים
פרחוניים תלויים לייבוש וילדים שהולכים לבית הספר. מזכיר את
עזה, כמו שהייתה בזמן שהיא שירתה שם בממשל. עינת קצת מסתבכת
בסמטאות ושואלת מרוקאית זקנה שעברה שם איפה זה רחוב צה"ל 8,
"מותק, אנחנו פה באשקלון לא יודעים רחובות, למי את הולכת?"
"לכורדית", "אה, כפרה? לעיישה? בשכל את עושה, הכל זותי יודעת,
הנה, לבת שלי אמרה מתי ת'חתן ואיך יקראו להורים של בעלה,
ובילדים שלי אני נשבעת לך, מה שהיא אמרה, הכל ככה נהייה!". אחר
כך, בלי לשאול, היא פתחה את הדלת מהצד של הנוסע, התיישבה
ואמרה, "תיסעי מאמי, אני יראה לך, אני בדיוק צריכה ללכה שמה
ליד, לשוק". בדרך היא שואלת בת כמה עינת, ולמה היא באה לעיישה,
ואיך בחורה יפה ומושכלת כמוה לא מצאה בעל, ושהכל בגלל הלימודים
האלה, מבלבלים לבנות את השכל יותר מדי והנה, שהיא תראה את
לימור שלה, איך בגיל שמונה עשרה התחתנה, ועכשיו, בת עשרים
ושתיים ושלוש ילדים יש לה, ובעלה, שלא נדע מצרות, אבל ככה זה
נשים, באנו לעולם בשביל הילדים והבעל, לא ככה? ועינת מתנחמת
קצת וחושבת לעצמה, "איזה מזל שאני לא כמו הפרימיטיבית הזאת,
אני אשת קריירה עצמאית שמפרנסת את עצמה ולא צריכה גבר, אני הרי
אדם שלם, לזוגיות אני אבוא ממקום של כוח ולא של נואשות",
והמרוקאית הזקנה מראה לה איפה הבית ואמרת שהנה, כבר יש תור,
עכשיו שעות היא תצטרך לחכות,  אבל בילדים שלה, היא שווה את זה.


יש להם מספיק חנייה פה באשקלון, לא כמו בתל אביב, שכל לילה
צריך לעשות סיבוב של עשרים דקות לפני שמתפנה חנייה. הבית של
עיישה עתיק מאוד, כנראה מלפני קום המדינה, בנוי אבני כורכר,
ולמבנה המרכזי נוספו עוד חלקים, פה גגון ושם מחסן פח, וסככה
מברזנט שיוכלו הקליינטיות לשבת בצל, וגם ספסלים ארוכים, בחצר
יש שתי תרנגולות, מנקרות ומסתובבות בין הרגליים של כולם. כבר
בשמונה וחצי יש תור של עשר נשים, ועינת לא יכולה להימנע מלחשוב
כמה כסף הכורדית מרוויחה מהן, ולמה היא לא עוברת לבית נורמלי
עם כל הכסף הזה. אחר כך היא נוזפת בעצמה, שמי היא שתעשה את
החשבונות של הכורדית, ושצריך לכבד את הבחירות שאנשים עושים.
הבית קריר, כנראה בגלל הקירות הישנים והעבים, וריח של
אקונומיקה וקפה נודף בכל מקום. דווקא נעים השילוב. עינת נכנסת
ומחייכת לעוזרת של הכורדית, כאילו אם תהיה נחמדה אליה זה ישנה
את גזר הדין של מה שהכורדית תגיד. העוזרת מכינה לה כוס קפה
קטנטנה ומסבירה לעינת שכשהיא שותה היא צריכה לחשוב על הדברים
שהיא רוצה לדעת. ועינת חושבת באדיקות, בלי להפסיק, במשך כל זמן
השתייה, "מתי אני אכיר מישהו? מתי אני אתחתן? מתי יהיו לי
ילדים? למה לכולן יש ורק לי לא? ואולי אם לא הייתי הולכת ללמוד
ולעבודה קרייריסטית כבר הייתי נשואה ואימא ומאושרת הרבה יותר?"
הקפה נגמר, ועיישה יוצאת אליה. "יא בינתי, מה שם אימא שלך?"
"מרים", "ואבא?" "דוד, ז"ל", "אח כפרה, את לא תספרי לי כלום,
הכל אני אומרת לך". היא ממלמלת משהו והופכת את הכוס.

שעתיים, שלוש. כל מי שנכנסת יוצאת מופתעת, אולי אפילו קצת
מפוחדת, "נו, אמרה לך דברים נכונים?" הן שואלות אחת את השניה,
והשניה תמיד אומרת, "חבל על הזמן, חבל לך על הזמן". עינת לא
רוצה להשתתף בטקס הזה, מפחיד אותה לחשוב שכמה שהיא כאילו שונה
מהן, היא בעצם לא עשתה כלום וכל מה שהיא השיגה הביא אותה למקום
שהנשים האלו נמצאות בו, מגיעה לאיזו אישה זקנה שתגלה לה מה
מחכה בעתיד. תורה מגיע.

והכורדית אומרת לה כל מה שהיא רוצה לדעת, בעברית לא ברורה כל
כך, "מותק, את, את יש לך אף לאנשים, אחרי הלב שלך תלכי, אל
תתני יעבדו עליך. חבל על הזמן, והבחור ששמת עליו עין? שנה הבאה
באוקטובר, אם ירצה השם, אתם מתחת לחופה, ותשעה חודשים אחר כך,
בלי נדר, בן זכר". ועינת תוהה על מי היא שמה עין, ויוצאת
מהכורדית שמחה, שבאוקטובר חתונה, ותשעה חודשים אחר כך, בן.