אמרת לי פעם שכשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. רק שתדע
שהאמנתי, וכשגיבורים שלך מתים ולוקחים איתם את המוטו שלהם זה
הבועה הכי גדולה שאפשר לנפץ למעריצה קטנה.
רק רציתי לשאול אותך, שניה לפני שאתה הולך ... אם אתה באמת
חושב ששם למעלה יותר טוב. כי אולי לא. ואולי עכשיו לקחת את
ההחלטה הכי גרועה בכל החיי-מוות שלך.
ועכשיו אני מבינה , ועכשיו אני רואה, שלא שווה לך -וגם לי לא,
כל הסיפור הזה והכי טוב להתמודד. הכל הפך להיות קשה יותר,
וברחת מהמציאות שלך. אי אפשר להכנס לתוך ראש של בן אדם ולהוציא
לו את כל המחשבות הנוראיות האלו. אבל המוות הזה שאתה וכולם
הייתם כל כך נגדו, ורק אני ראיתי אותו מול העיניים, פתאום הפך
להיות נחלת הכל. פתאום כולם בוחרים בו. ובכל זאת, בדרך הכל כל
אירונית וכואבת שלך, לימדת אותי שהמוטו שלך פועל בצורה הפוכה.
לימדת אותי לקח כואב  מדי שריסק לי את הלב מבפנים, הרחקת אותי
וקרבת אותי בבת אחת אל המוות הזה שכל כך דאגת להזהיר אותי
מפניו. אז בחרת בדרך הקלה, בסדר. אני לא כועסת, אפילו קצת
מבינה. ואתה יודע מה? אני אפילו כועסת מאוד וכל כך מבולבלת,
וכבר לא מבינה שום דבר. והקונפליקטים הפנימיים האלו הורגים
אותי. עכשיו אני באמת מבינה,
כשהגלים מתחזקים החזקים לא מתגלים, אלא החלשים.

הריקנות אוכלת אותי מבפנים, בחיי לא ראיתי מחברת ריקה יותר מזו
שאני אוחזת עכשיו. אולי מחברת מתמטיקה שלי מכיתה ט',
כשלא הייתי עושה שיעורים בגרוש. אבל עדין, זה אותו
סיפור...מחברת ריקה והתירוצים לחוסר העופרת שממלא מחברות אחרות
הוא חוסר זמן, כשאני יודעת שאם רק הייתי רוצה הייתי יכולה למלא
אותה כאוות נפשי . כמו תמיד, רוצה הכל  ואיפשהו מפספסת את החלק
שבאמת הייתי צריכה למלא. קצת זמן, קצת רצון, קצת משמעת עצמית.
הכל שטויות. אני מאלו שלא מצליחים למלא חללים.