איציק היה איש זכוכית לכל דבר. בעצם קראו לו יצחק, אבל החברים
קראו לו איציק. יותר פשוט. יותר נחמד.
כמו כל אנשי הזכוכית, איציק לא היה נפיץ. כל מה שהוא בעצם רצה
זה שיעריכו אותו בזכות מי שהוא. שיחשבו שהוא מיוחד. ואיציק היה
מיוחד מאוד. אבל איציק לא חשב שיש לו בשביל מה לחיות כשהוא
הסתכל על כביש האספלט מחלון הקומה השלישית שבביתו.
אז איציק קפץ. לא היה לו הרבה מה להפסיד. ככה הוא חשב, והיות
והוא אינו נפיץ, אז בכלל, אולי הוא יוכל אפילו להשיג קצת הכרה
מהתקשורת, או משהו. תשומת לב.
כשרסיסי הזכוכית התפזרו לכל עבר, איציק ממש התעצבן. הרי כל
הזמן הזה גרמו לו להאמין שהוא לא נפיץ, ועכשיו הוא שבור ומנופץ
לגמרי על הכביש, ואין אף אחד שיבוא לחבר אותו בחזרה. מה הוא
היה אמור לעשות?
התקהלות התחילה סביבו. אף אחד לא הבין מה קרה. האם היה זה כד
שנפל משמיים? או אולי מנורה? או אולי איזו וזה יפה? הרבה הם
לאיכלו לעשות, אז הם הזמינו מנקה רחובות. משה. משה היה איש
נחמד. אף- פעם לא הזיק לאף- אחד. לא הוסיף ולא גרע. הוא אהב
לנקות רחובות. לפחות עד אותו היום. ביום ההוא, כשהוא בא לטאטא
את השברים, הוא נדהם לראות אותם מתחברים לדמות קצת עקומה. קצת
שבורה. איציק. משה כמעט וחטף התקף לב. ואיציק התנצל וצלע לו
לדרכו. וכל האנשים שהיו שם , נשארו פעורי פה ועיניים, מביטים
בחשדנות במשה המבוהל, ומביטים עוד יותר בחשדנות בדמות ההולכת
ומתרחקת.
איציק היה ממש עצבני. הוא חשב שהוא לא נפיץ, אבל עובדה שהוא
נשבר. ומתוך עצבים הוא הלך לו במשך כמה ימים טובים, עד שהגיע
לעיר הזכוכית. כל החברים שלו חיכו לו שם, שנים הם לא ראו אותו,
לא מאז הוא עבר לעיר הגדולה. "איציק!" הם שאגו בשמחה "איציק
שלנו חזר!" אבל איציק רק המשיך לצלוע בכעס. עכשיו גם נכנסה לו
זכוכית לרגל. הוא צלע עד שהגיע לרחוב ללא מוצא. בדיוק כמו הלב
שלו. ואז הוא הבין. הבין שכשאתה מנופץ מבפנים, ההגיון דורש
שתהיה מנופץ גם מבחוץ.

אבל מה אנחנו מבינים בהגיון של אנשי זכוכית?

22.12.02