בשבילי חברים נמדדים על פי 3 ערכים שהם שווים בחשיבותם.
נאמנות/אמון (שניהם נחשבים באותה הקטגוריה),  האפשרות לחלוק,
ועבודת צוות. עכשיו חלק גדול מעבודת צוות הוא פרגון בין
חברות,אבל לאיפה זה נעלם?!?!.  מספיק שאנחנו שתיים ועומדות
באמצע הכביש ועושות את הדבר הכי מטופש בעולם אבל אנחנו תומכות
אחת בשניה. זה כבר לא חשוב כמה שזה מטומטם כי אצלי בלב שמח
וכיף אז כבר לא אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים כי אני לא לבד
ואין לי מבוכה... כי יש לי תמיכה, וכמה פעמים נכנסתי לריב
שבכלל לא היה קשור אלי רק כדי להגן על מי שקרוב אלי,ובסוף כם
אני חטפתי צעקות. אמא שלי תמיד אמרה לי "אל תכנסי לריבים שלא
שלך" אבל מה לעשותחברים הם חברים וחברים לא נוטשים. וכבר קרה
לא מספר פעמים שחברה באה אלי ומספרת לי שהיא בדיכי אז מנסים
לעזור לה ולתמוך בה וכל זה הוא חלק מהפרגון. אבל הבעיה היא לא
כאן אלא היא מה קורה כאשר באמת אנו נזקקים לעזרה בחזרה ושם
אפשר באמת לראות מי החברות האמיתיות שלך. כלומר אם אני פונה אל
החברה שלפעמים מרגישה בדיכאון ובאה אלי, ואני פונה אליה לעזרה
והיא תנפנף אותי מהר ותסביר מאוד יפה שפשוט יש לה ממתינה או
משהו אחר לעשות, אז איזה מן פרגון זה?!?!?. ויש לי עוד הרבה
להוסיף על כל כך הרבה מקרים כאילו.  מה קרה לפרגון ולתמיכה,
למה זה שונה בין עזרה שאת מקבלת לזאת שאת נותנת?.