אז הלכנו יחד בשדה חמניות. רק אני ואדריאן. הוא עולה חדש. והוא
לא רואה. פגשתי אותו דרך ה"מחויבות אישית" בבית ספר. הוא ילד
נחמד. מדבר עברית בקושי. הוא לא ממש שייך. והוא אף-פעם לא
מחייך.
אז הלכנו יחד בשדה חמניות. רק אני והוא. והוא שאל אותי איפה
אנחנו. והתשובה הייתה כל-כך ברורה שפשוט יריתי אותה: "בשדה של
חמניות!" "מה?" הוא שאל, "נו, הפרחים הצהובים האלה, נו, אלה
שפונים לשמש." והייתה שתיקה ארוכה והמשכנו ללכת. והבנתי שאין
לו מושג על מה אני מדברת. וניסיתי לעצום עיניים ולדמיין שאני
עיוורת, וצמרמורת עברה לי בכל הגוף.
אז הלכנו יחד בשדה חמניות. עיוור, וילדה שמנסה להבין איך הוא
מרגיש. ומעדתי.
"איפה את?" הוא שאל בקול צרוד, "אני פה...אל תדאג. רק נפלתי."
"נפלת? מה, נתקלת באבן?" "לא." עניתי. "עצמתי עיניים." והוא
חייך. בפעם הראשונה.
אז הלכנו יחד בשדה חמניות. ילדה רגילה שרואה בעיקר צהוב וילד
עיוור. שמרגיש.