"זה לא בדיוק אבל אולי קצת ככה"
הידקתי אל עצמי עוד סיכת ביטחון, לכל מקרה שלא יהיה.
היא הסתכלה לי לתוך העיניים וחיפשה כרגיל דברים שאני בעצמי לא
מוצאת, אני רק הרהרתי בקול.
"רע לי בימים האחרונים. בואי נלך לאנשהו"
כמעט גיחכתי לנוכח השקר הבוטה. בימים האחרונים. אבל מי סופר,
מספרים אף פעם לא היה הצד החזק שלי, יותר מדי קל לשקר איתם.
אני צריכה קצת אתגר.
"המסיכות הארורות" הוספתי.
"למה?" היא שאלה.
למה למה. למה שוב למה? למה אני צריכה לתת את התשובות, מתי היא
תבין שאני לא ממש יודעת בסופו של דבר, שהנקודות בינינו הם
במרחקי הליכה קצרים ואני רק אוהבת לשחק איתה לפעמים אלוהים.
עמוק בתוכי ידעתי שאני משקרת שוב, שיש דברים שדווקא אוכל לענות
עליהם בדרכי שלי. אבל לא למה.
"כי..הלוואי והם היו באמת ברורות" אני שוב מחפשת תשובות
שצריכות להיות כל כך ברורות לי. השפלתי את העיניים שלי והבטתי
אל השמיים מייד. הם יודעים שהשירים שמנגנים למטה לא מתאימים
היום, היום בכלל לא שמח. לפעמים אני לא כל כך מבינה מה רוצים
כל האנשים האלה ממני..
"תתעלמי" היא ענתה.
הלוואי והעיניים שלי יכלו להשחיר, לפעמים אני ממש מרגישה שהם
מבשלות לעצמם איזה צבע פחם בפנים בשביל הזמן המתאים, אבל במקום
זה הם סתם הצטללו. יש דברים שאסור לבקש ממני.
"אז?.."
זה היה אחד מהרגעים האלה שהייתי בטוחה שאני מישהו אחר, שזו לא
מציאות נכונה או קיימת, והוא מייד עבר, החליק לי בין האצבעות
והוכרחתי להמשיך הלאה, מי יודע לאן. הייתי יכולה להיות עכשיו
על צוק מדברי, מנגנת על הגיטרה, או צועקת דברים על העולם,
הייתי יכולה לשחרר אדרנלין, הייתי יכולה לקפוץ, ורק חזרתי לחדר
סורגים הזה.
אני יודעת שהיא רוצה רק לעזור לי. רק לומר שהכל בסדר. אבל אני
עדיין נעזרת בסיכות ביטחון חלודות.