פעם, לפני המון המון זמן, עוד לפני שאתם נולדתם, אולי עוד לפני
שההורים שלכם נולדו אפילו, היה חי אדם ושמו בישראל (ובכל מקום
אחר, בעצם) יחזקאל. ויחזקאל הזה, היה ידוע בכל רחבי תל אביב.
ידוע כ"איש שאף פעם לא בכה". לפי הסיפור גם כשהיה תינוק אף פעם
לא בכה. למעשה, כשנולד, אמו חשבה שנולד מת. אבל לא, פשוט לא
התחשק לו לבכות באותו הרגע. גם כשהיה בן 7 ודודו מת והוא עמד
ליד הבור הפעור ומשפחתו סביבו, לא בכה. ואמו, דחפה לו מרפק
וביקשה "יחזקאל, תבכה. זה לא מנומס." אבל יחזקאל לא בכה. כי לא
בא לו.

משגדל הילד והפך לגבר נשא לאישה את דינה. והזוג ילד ילדים
והנישואים עברו בשקט יחסי עד שהבן הבכור, אמנון שמו, על שם
אותו הדוד היה כבן 14. לא שזה חשוב בדיוק בן כמה הוא היה, אבל
אז זה קרה. דינה אמרה ליחזקאל שהיא עוזבת אותו ולוקחת את
הילדים. "נמאס לי," היא צעקה "אני אף פעם לא יודעת מה איתך!
איך אתה מרגיש, אתה אף פעם לא צוחק, לא בוכה." ודמעות ניגרו
מעיניה. אבל יחזקאל? יחזקאל הסתכל עליה באותו המבט הזה שתמיד
נסוך על פניו. "אני עוזבת אותך! תבכה כבר יחזקאל, תבכה!"
התחננה. ויחזקאל רצה לבכות, באמת שרצה. אבל הוא לא יכל, כמה
שהוא ניסה. אז דינה עזבה והוא נותר לבדו.

יחזקאל ניסה במשך שבוע לבכות, הריץ בראשו כל מיני תסריטים
נוראים ותמונות ומצבים שקרו לו בחיים, אבל שום דבר לא קרה
ועיניו נותרו יבשות. אז הוא הלך לרופא המשפחתי שאמר לו שהוא
כנראה לא רוצה מספיק חזק. אבל הוא רצה! הוא כל כך רצה! אז הוא
הלך לעוד רופא ועוד אחד, עד שעבר על כל הרופאים בישראל, לא
שהיו הרבה כאלה באותה תקופה. אז הוא נסע לאירופה, ולארה"ב
ואפילו לאפריקה ולאוסטרליה וחיפש את הרופא שיעזור לו לבכות.
אחד הרופאים שהלך אליו, פסיכולוג, אמר לו שהוא פשט שכח איך
לבכות. "אז איך נזכרים?" יחזקאל שאל.
"אני לא יודע. עד עכשיו טיפלתי רק באנשים ששכחו איך להפסיק
לבכות." אמר הרופא בחוסר אונים. ויחזקאל בהה. ויצא מאוכזב.

אז הוא חזר לארץ. וכשחזר, דינה באה לבקר אותו. היא שמעה על כל
הדרך שעשה וידעה שעשה את זה בשבילה. כי לו אף פעם לא ממש הפריע
שהוא לא ידע לבכות. והוא רצה לבכות מאושר, אבל הוא לא ידע, אז
הוא לא בכה.

לא עבר זמן רב, ושוב סבלנותה של דינה פקעה והיא לא יכלה לסבול
יותר את האדישות הזאת שהפנים שלו הקרינו כל הזמן. והיא שוב
עזבה. יחזקאל החליט שהוא ימצא משהו שגורם לו לבכות. אז החל
לחפש בכל העולם משהו עצוב מספיק או מרגש מספיק שיגרום לו
לבכות. ביקר בבתי חולים ושהה עם ילדים גוססים, ביקר במחנות של
חולי צרעת, הקשיב לסיפורים של אנשים על הטרגדיות שקרו להם
בחיים. ודבר לא עזר. זה לא שהוא לא רצה לבכות, הוא פשוט לא
יכל.  

לפעמים ילדים קטנים ברחוב היו מנסים לפגוע בו, לראות אם הוא
באמת אף פעם לא בוכה. היו מגדפים אותו וזורקים עליו אבנים.
והוא רצה לבכות, כמה שרצה. אבל הוא לא יכל.

יום אחד, בא אליו אחיה של דינה. היא נפטרה, הוא אמר. מחלה
קטלנית, כזאת או אחרת, זה לא ממש משנה לסיפור. להלוויה הגיע
יחזקאל בוכה. מפל של דמעות ניגר מעיניו וניכר כי בכה עוד
מקודם. וכולם הוכו בתדהמה והתרכזו יותר בדמעותיו מאשר בהלוויה
עצמה. אף אחד לא יודע כמה זמן בדיוק בכה, אבל משערים שהוא בכה
לפחות 12 שעות. למרות שנמאס לו אחרי שעתיים כבר, הוא לא הבין
למה כולם כל כך התלהבו מבכי. זה צרב בעיניים ושרף בגרון וייבש
את הפה. לקח לו 10 שעות להפסיק לבכות. אחרי שלא בוכים 40 שנה
ויותר, מצטברות הרבה דמעות בעיניים. וילדיו שהיו כבר גדולים,
בכו איתו. "20 שנה ניסיתי לבכות בשבילה," אמר, חצי בוכה, חצי
צוחק "ואז היא מתה ואני מתחיל לבכות... ולא מפסיק."

מספרים, שאחר כך, כשהפסיק לבכות, היתה דמעה אחת אחרונה שהתעקשה
לצאת. והרי דמעות יוצאות שאחת דוחפת את חברתה, והיא הייתה
אחרונה ולא היה מי שידחוף אותה, אז היא נשארה שם. תקועה בפינת
העין של יחזקאל. מפריעה קצת לראייה ונראית קצת מוזר, אבל בסך
הכל לא מזיקה. לפעמים יחזקאל היה מנסה להוציא אותה. מנער את
ראשו חזק חזק או מנגב את עיניו עד שהאדימו וכאבו ושרפו. אבל
הדמעה נשארה. הלך למיטב המומחים, ביקש שיוציאו אותה, שיוציאו
את המציקה! אבל היא העקשנית, נותרה במקומה. ומאז, אין קוראים
ליחזקאל "האיש שמעולם לא בכה", קוראים לו "האיש עם הדמעה
שנתקעה".

רבים הספקנים בסיפור זה, הרי איך זה הגיוני שתתקע דמעה? במקלחת
הראשונה, היא תשטף עם המים, או כשישן, תיספג בכרית. או כשיבכה,
אז תצא גם היא. אבל שוכחים הם דבר אחד. יחזקאל לא בוכה. גם
כשהוא בוכה, הוא בוכה דמעות מיוחדות, דמעות שהתיישנו בעיניו
ולדמעות שלו, או לפחות לזאת, האחרונה, נוצר מעין מעטה קשיח,
כמעט כמו זכוכית. כאילו רצה גופו לשמר את הדמעה האחרונה שעינו
אי פעם תדע.