עד היום אני ואדון מוות נפגשים לפעמים לכוס קפה של אחר הצהריים
ומדברים על הכל אבל כדי שתבינו בכלל את המשפט הזה אני אספר לכם
איך הכרתי את חברי אדון מוות.

ישבתי על הספסל החום שמתחת לפנס הרחוב שבקצה השכונה.
רועי עבר בדרכו לאימון כדורסל ונופף לעברי בידו והתקרב אלי.
"למי את מחכה?" הוא שאל בחיוך.
"אם אני אגיד לך שאני מחכה לאדון מוות תאמין לי?" שאלתי אותו
בחזרה.
הוא צחק מעט "את מוזרה את יודעת?" והמשיך ללכת.
חיכיתי עוד כמה דקות ובדיוק שעמדתי כבר לקום וללכת הוא הופיע,
הוא נראה בדיוק ההפך ממה שחשבתי, הוא לבש מכנסי דגמ"ח קצרים
וחולצת T גדולה וכחולה.
היה לו עור לבן מאוד כמעט שקוף וכולו היה נורא והעיניים שלו
בצבע סגול בהיר מאוד.
הוא התיישב לידי והתנצל על האיחור.
ישבנו כה רגעים שותקים ומביטים זה על זה, היה לו מבט חודר כזה
עייף ובכל זאת מלא כוח.
אחרי כמה דקות של שתיקה הוא התעורר והושיט לי את ידו, אדון
מוות הוא אמר, היה לו קול דק כזה כמו ציוץ קל.
נועה עניתי לו ולחצתי את ידו שלמרות שנראתה חלשה היה בה כוח
מדהים.
ואז הוא חייך אלי חיוך עצוב מעט ואמר שהוא חייב לספר לי
סיפור.
ואז העיניים שלו כאילו התרחקו והסגול שלהן נהיה חזק פתאום
ונדמה שהן נבלעו בתוך חלום והוא התחיל לספר.
"זה מתחיל שהייתי נער לפני 4290 שנים הייתי אז מאוהב בנערה אחת
נטע קראו לה, היה לה שער ארוך מאוד בצבע זהב וחיוך מהמם, הייתי
מאוהב בה לגמרי.
אחרי שנה בערך שהייתי מאוהב בה הגיע היום הכי נפלא בחיים שלי,
נטע באה אלי בהפסקה ושאלה אם בא לי לצאת איתה לסרט בערב כמובן
שהסכמתי.
אחרי אותו ערב נהיינו זוג והכל עשינו יחד היינו מאוהבים עד מעל
הראש ומאושרים מאוד עד שהגיע אותו יום נורא, זה היה בדיוק בים
הולדת ה-17 שלי נטע הכינה לי מסיבת הפתעה על חוף הים, היא נסעה
מוקדם בבוקר כדי להתחיל לארגן הכל ושנהיה חם יצאה לסיבוב שחיה
ומאז אף אחד לא ראה אותה.
הייתי גמור התרוקנתי לחלוטין כאילו הנשמה שלי הלכה לאיבוד,
הייתי קליפה דקה ולא יותר.
המשכתי ללכת לבת הספר אבל כבר לא התעניינתי בשום דבר שקורה
הייתי יושב על הכסא ולא מקשיב ונבלע בתוך עצמי, בהתחלה ניסו
לדבר אותי להוציא אותי מתוך העולם העצוב שלי אבל לא הגבתי
אליהם אז הם הפסיקו לנסות, הסתובבתי כמו רוח רפאים במסדרונות
של בית הספר.
כל זה נמשך חצי שנה בערך עד שפגשתי אותו בדרך חזרה מבית הספר,
היתה לו גלימה בצבע ירוק דהוי עם טיפה אדומה על הגב הוא אמר לי
לבוא אחריו ובגלל שבכלל לא היה אכפת לי מה קורה לי הלכתי אחריו
עד היום אני לא יודע מי הוא היה.
הלכנו דרך ארוכה והגענו לבית נטוש בקצה העיר, הוא אמר לי בקול
שקט של לוחש סוד שהוא יכול להפגיש אותי עם נטע.
באותו רגע נדלק בעייני איזשהו ניצוץ שרבים חשבו כי אבד כבר.
"אבל יש מחיר נערי" הוא המשיך " מחיר כבד מאוד, אתה תהפוך
להיות אדון מוות אתה לעולם לא תחזור להיות מה שהיית" הסכמתי
הייתה מוכן לעשות הכל בשביל לראות אותה שוב.
אני ונטע נפגשנו בבית קפה קטן שבחיים לא הייתי בו קראו לו
הגהנום היינו שם כמעט שעתיים התחבקנו התנשקנו סיפרתי לה על הכל
וזהו מאז לא ראיתי אותה יותר.
אחרי שיצאתי מהמסעדה הפכתי לאדון מוות, התפקיד שלי זה להביא
נשמות שמתו אל בית המשפט הגבוה לעדן ושם שופטים  אותם לאן ילכו
אבל זה כבר לא עניני. אסור לי לדבר איתם והם גם לא מסוגלים
לדבר, ובכלל התפקיד שלי זה להיות בודד מאוד בודד"
הוא נאנח אנחה כבדה של עצב והסגול של העיניים שלו שוב התבהר.
זה סיפור מאוד עצוב לחשתי לו. הוא חייך אלי את חיוכו העצוב
ואמר בקול רפה, תמיד רציתי חבר או ידיד אבל כל מי שאני מנסה
לקבוע איתו פגישה נורא מפחד כשאני אומר לו שאני אדון מוות ואף
פעם לא מגיע לפגישה, חוץ ממך.
חייכתי אליו ואמרתי לו שעכשיו יש לו ידידה חדשה.
החיוך שלו רק התרחב ופעם הראשונה היה זה חיוך אמיתי של אושר.
הוא לחץ את ידי בחיבה ואני התקרבתי אליו וחיבקתי אותו חזק שידע
שיותר הוא לא יהיה לבד אף פעם.