ישבתי בכסא בחדר ההמתנה. על הכסא לידי ישבה אישה זקנה ומקומטת
שקראה עיתון נוער כלשהוא. לא ניסיתי אפילו לבדוק איזה. זה לא
מעניין אותי. היא בטח סבתא של הילד ההוא, שנכנס לפניי. השעון
תיקתק בצורה מונוטונית ובאיזשהו מקום בצורה מלחיצה. מחשבות
התחילו למלא את ראשי. ניסיתי לגרש אותם החוצה, ככה אני תמיד
עושה כשהם באות. לא רוצה שהם יבואו, סתם גורמות לי לעוד דפיקות
לב. בסוף אני מתבלבל ולא מצליח. שילכו כבר.
המזכירה החמודה חזרה לדלפק וחייכה אליי. חייכתי חזרה. היא לא
הטיפוס שלי. לא יודע. לא מת על בלונדיניות. תמיד נדמה לי שהן
מנסות להתאים את עצמן לתדמית שיצרו מסביבן, אפילו אם הן לא
כאלה. "אתה רוצה לשתות משהו?" היא שואלת בקול מתקתק. מתקתק
מידיי אפילו, הייתי אומר. לא, בהחלט לא הטיפוס שלי. "לא תודה."
אני אומר לה. היא הסתובבה חזרה למחשב שלה והמשיכה בעבודה. יש
לה גוף. אני חושב. אבל זה לא מה ששינה לי. לא. אני לא חושב.
ניסיתי למצוא משהו שיעסיק לי את הראש בזמן שאני מחכה. אולי
איזה מגאזין? יש המון. בריטני ספירס על השער. מי זאת בכלל? גם
כן בלונדינית אחת. בטח זמרת. כן, דוגמנית היא בטח לא, לא מספיק
אנורקסית. ולשחקניות יש פרצוף מתחכם יותר. כן, בטח זמרת. ומי
זאת? ג'וליה רוברטס? דווקא מכיר אותה. טובה מאוד. שיחקה
ב"חתונה של החבר שלי" עם זאתי, נו, גם בלונדינית, דיאז אחת. נו
טוב, לא מעניין. בדקתי את המספר שעל הכרטיס שלי. 65. וואו, לא
ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים שהולכים לאודישנים האלה. שאלתי את
המזכירה עוד כמה זמן אני אכנס, היא אמרה שעוד 10 דקות. נניח.
"אפשר לשתות?" אני שואל אותה. היא מחייכת חיוך מתוק. עוד פעם
המתקתקות המזוייפת הזאת. זה בטח בא עם הבלונד. "רוצה קפה? תה?"
היא שואלת בקול מלאכי לכאורה. "מים." אני אומר וחוזר לשבת. היא
מביאה לי כוס פלסטיק ובקבוק מי-עדן. מזגתי לעצמי והחזרתי לה את
הבקבוק. "תגידי," אני שואל אותה אחרי חמש דקות של שקט. "ממתי
את בלונדינית?" היא הסתכלה עליי במבט מוזר וענתה "מיד אחרי
שנפרדנו. ידעתי שאתה לא אוהב בלונדיניות." סיימתי את המים
בכוס. "ככה חשבתי." אמרתי ויצאתי מהמקום.