נסעה, אמרה שלא תתרגש, שתחבק רק ממש ברגע האחרון.
בלילה נסענו, היא ואני, שותקות.
הגענו לחנייה וברדיו השמיעו שיר.
שרנו יחד, שיר של אלטון ג'ונס, מחודש.
פתאום הניחה ראש, עלי, נצמדה.
אמרתי,:אני אוהבת אותך"
ענתה: "כמובן"
אמרתי, בואי נצא, כולם בחוץ.
ענתה: לא רוצה לטוס, נשב עוד קצת באוטו.
יצאנו, הוצאנו המזוודה הכבדה, פסענו לאוטובוס.
בנים, בנות, הקיפו אותה, חיבקו, נישקו
אמרתי: היי זוזו, היא תהיה שלכם כל השבוע, תנו לי להיות איתה
עד שתיסעו.
נצמדה אלי שוב, חיבקה ולפתע דמעות בעינייה
כדי שלא אבכה איתה, צחקתי, אמרתי, אמרת שלא תתרגשי אה?
אמרה, אני מרגישה עכשיו שאני טסה, נפרדת ממך, חושבת על הזוועות
שאראה שם, בפולין
חשבתי בליבי: אני שמחה שהיא בוכה, אני שמחה שילדתי חזרה אלי,
אני שמחה שיש לה נפש רגישה, שהיא אמיתית.
ולפתע, ראיתי בעיניי את חייה, ילדותה, הקשר ביננו.
דם סמיך ממים, לא?
חיבקתי, נישקתי ואמרתי, די כבר, סה"כ שמונה ימים לא?
תעלי להסעה.
הסתובבה והלכה, הסתובבתי גם  אני כשדמעות בעיניי
דמעות אושר על כך שזכיתי בילדה שכזאת.