ליום הולדת 16 אח שלי הכין לי שלט: sweet sixteen.
Sweet sixteen my ass!
איזה בדיחה!
כאילו שיש בכלל משהו מתוק בגיל הזה!
רק חרא ועצבים!
מעניין אם כשגדלים כל התסכולים והדיכאונות של הגיל הזה עוברים,
כי הרי קוראים לזה גיל ההתבגרות.
לא אוהבת להתבגר, לא אוהבת את הגיל הזה, גיל ההתבגרות.
מי בכלל אמר שחייבים להתבגר?
למה אי אפשר להישאר ילדים לנצח, להתענג על הילדות המתוקה
שלנו?
כמו פיטר פן, לחיות בהרפתקה שלא נגמרת. להילחם בשודדי ים
ובשדים ורוחות רעות.
זה נשמע כל כך אידיאלי, לא להתבגר אף פעם.
אם כולנו היינו נשארים ילדים לנצח אז לא היו מלחמות בעולם, כי
כולם היו עסוקים מדיי בלשחק. המון בעיות היו נפתרות לנו, כי מה
בעצם היינו צריכים- רק צעצועים וחברים לשחק איתם, זה הכל.
איזה כיף זה היה יכול להיות.
לא לדאוג לשום דבר, רק לשחק כל היום.
אולי גם היינו יכולים לעוף, כמו פיטר פן. רק לחשוב מחשבות
שמחות ולרחף.
מי צריך יותר מזה?
לא אני, בטח שלא אני.
הייתי מרחפת כל היום מעל עננים ואוקיינוסים ואפילו מגיעה עד
לכוכבים. פוגשת פיות ומלאכים ועוצרת כדיי לנוח על ענן. מתגלשת
על קשתות בענן ושותה את טיפות הגשם.
היה אפשר לשכב על הדשא ולחלום כל היום, בלי לעשות כלום.
להסתכל על העננים ולדמיין צורות וצבעים. לשחק עם פיות ומלאכים
ולהילחם בשדים ורוחות רעות. לשחק תופסת בין העננים ולהתחבא
מאחורי קשת בענן. לקטוף את הכוכבים ולהתנדנד על הירח.
ואז בלילה, כשכולם ישנים, להתגנב בשקט בשקט לחלומות שלהם
ולעשות מה שרוצים, כל מה שרוצים.
איזה כיף זה היה יכול להיות.
רק חבל שאנחנו חייבים להתבגר,
כי אי אפשר לחיות בפנטזיה לנצח,
פשוט אי אפשר.