חיכיתי  לרכבת אך  היא איננה  מגיעה
אז  התחלתי  לי  ללכת, ברחוב, באפלה
ראיתי  מסוממים  זרוקים  על הספסל
ושאלה  אחת  הטרידה  את  ראשי
מה  עובר להם  בראש?
האם  למסומם  יש טעם  בחיים?
הרי  קו האופק בנויי בין  דמיון  למציאות
והרי  מסוממים בדמיון  הם  רק חיים
מסתובבים  בשבילים  של  מחשבות
בתוך שדות של  שושנים ורודות
אלה  לא  חיים, כי  בהם  אין מציאות
אין  בעיות, אין מחוייבות וגם אין רגשות
אז  למה  המסוממים  חיים?
אם קו  אופקם  כבר  נעלם
ורק  דמיון, שורר  הוא  בראשם...



מוקדש לילדה  אחת שיום  אחד  נעלמה  לי מהחיים...