זה היה לילה כמו כול הלילות ואיש לא חשד בדבר, אומנם השקט
הנורא הזהיר על משהו. הציפורים לא ציצו, הם נעלמו שלא היו,
החרקים הסתתרו כול אחד במחילתו שלו. הכלבים הסתתרו מאחורי רגלי
אדוניהם ואפילו הדרקונים לא העזו לצאת ממערותיהם. זה היה שם,
אבל אף אחד לא יכול היה להרגיש בזה, אף אחד חוץ ממנה. היא
הרגישה זאת - הרגישה זאת כול כך טוב, את התאספות של הכוחות
והעלמות הטוב. אפילו אם אינה יכולה להרגיש בזה, רק מהתנהגות
החתולים יכלה הייתה לדעת - הם ידעו. בדיוק כמהוה הם הרגישו את
גבירתם כועסת והם ידעו את ההולך להתרחש -התרגשותם הייתה בלתי
מרוסנת. הם הסתובבו בכול מקום בשליטה מלאה - עכשיו זה היה
זמנם. עיניהם קיבלו את אותו ברק והצורה שאנו מכירים היום - מזה
זמן רב היא חזרה הגבירה. הם ניסו לדחות אותה מהעולם, לפגוע
במשרתיה ובמקומותיה הקדושים. הם טענו שהיא הרוע, מנוגדת
לאלוהים, אבל זאת היא יכלה לסבול.היה זה מעשם האחרון שהיה בלתי
נסבל. הניסיון להכחיד אותה מהעולם לא יתקבל בעין יפה יותר
ובמיוחד לא הריסת סטונהנג' - המקום בו יכלו מאמיניה לבוא אליה
תמיד, להתפלל אליה. הם קראו לה "השטן" וזלזלו בכוחותיה, היא
תראה להם מה היא יכולה לעשות. הם רצו לשרוף את המכשפה על מוקד,
היא עסקה בכשפים וסגדה לשטן - הם טענו. כול דבר שלא הבינו היה
מעשה השטן. למעשה, מרי רק ביקשה את הבנת הגבירה, היא התפללה
בשביל להשקיט את זעמה. אבל הגבירה התעלמה כאשר הם הרסו את ארץ
הפיות ושלחו אותה לערפילים והתעלמה מהפגיעה באבלון הקדושה לה,
הם אנסו את כוהנותיה וגנבו את כלי הקודש. אבלון מזמן כבר הייתה
הערפילים, מוסתרת מעיניהם לנצח. אבל לא יותר - היא הגבירה,
שליטת הטוב והרע, הם כולם יכנעו לפניה. היא השטן, אם הם רוצים
לקרוא לה כך, והיא תראה להם את כוחה. היא תיקח מאמיניה משם,
תיקח את הכוחות שניתנו לעולם ותראה לאן הם יובילו את מה שנתנה
להם באהבה. היום יהיה היום בו ישלמו על הכול!
הדרקונים קיבלו את הקריאה ראשונים, ובצעקות פרסו את כנפיהם
הגדולות המכוסות בשיש שחור ועפו לגבירתם - תקופתם בעולם הזה
הגיעה לקיצה. אחריהם עזבו הפיות, למרות עולמן החבוי בערפילים,
הם עדיין שעמו את קריאתה, מוכנים לשרתה עד האחרון שבהם. בכדי
לאסוף את האלפים ובני האלמוות שלחה גריפינים והם עזבו את ביתם
לזמן רב. הגמדים סירבו לעלות על כול חיה שהיא והעדיפו לצעוד
אליה במחילותיהם התת קרקעיות. לאט, לאט נאספו לידה כול עושי
הקסמים כנועים ומוכנים לשרת אותה. הם ראו את כעסה בפניה :
-יקירי בריאותי,- היא קראה אליהם. -עולם זה אינו מוכן יותר
להכיר בנו ולכן אני אוספת אתכם למקום אחר. עלי להגיד לכם דבר
קשה. מכול בריאה צריכים להישאר ארבע, בכדי שנדע מתי יהיה העולם
צוכן לקבל אותנו. -בשקט נבחרו הנשארים ונעמדו בצד. הגבירה
המשיכה. -אני לוקחת את כול קסמי העולם חוץ משלכם. מאמיני ישארו
כאן, עזרו להם, אחרת עתידם הקשה יהיה גם עתידכם. מכשפות אחדות
ישארו בעולם בכדי לעזור לכם במפעלכם, שמרו עליהן בחייכן, כי אם
אחת מהן תיפגע - אתם תשלמו על כך בראשכם. לאלו מכם שנשארים
כאן, הישארו היום בביתכם וסגרו את חלונותיכם. כי היום ישלם
האדם על יהירות מעשיו...-
הגבירה הסתובבה ודרקונה השחור-זהוב הרכין את ראשו בכדי לעלותה.
היא עפה לירח המלאה כולם ידעו שהדבר שאיימה לעשות לאדם, מתחיל.
הראשונים שהשתחררו היו השדונים. אהבתם לתעלולים ונטיעתם לרשע
הפכה אותם למועמדים המושלמים לנקמת הגבירה. אחריהם שוחררו
הרוחות שלכול אחת מהן היה את כוח הקסם המשתווה לעשרה שדונים.
הרוחות היו אכזריות במעשיהם ונקמת הגבירה הייתה יותר מתוקה
בעיניהם. המפלצות ויצורי הגהנום האחרים היו אחרוני היוצאים,
יוצאים הכעס והזעם נורא. הרעש היה מחריש אוזניים למרות ששום
דבר לא נשמע. בני האדם שילמו...
הנקמה אכן הייתה מתוקה בעיני הגבירה אבל צלילות דעתה גם בשעת
כעס וגם בשעת נקמה, בה הייתה ידוע לכול, עדיין נשמרה. היא
הבינה שבקצב זה לא ישאר דבר מהעולם, לא טוב ואל רע. בחצות
באותו יום הוחזרו כולם לכלוביהם השונים אך הקסם כבר לא הוחזר
לעולם, ביחד עם יצורי הבריאה הקסומים הוא נלקח לתמיד. מאז אותו
יום משלם האדם יהירות מעשיו הכול יום שישי ה-13. כאשר יהיה
מוכן לקבל את הגבירה חזרה, יוחזר מערך הקסם לתיקנו ויצורי
הבריאה יוחזרו.
סגרו את חלונותיכם ודלתותיכם ביום הזה
כי כעסה של הגבירה שולט ואין טוב!