השמים מר למתוק


על כורסת העור האפורה, המוכתמת לסירוגין, נשענה לאה בישיבתה.
הרהרה בידית הדלת, שתחוג בעת שיפתחה בעלה. בטרם שבת נקוותה
לאה, ומאז הייתה צחה כשלג, כמו שעשתה אמה, כמו שעשו כל
מכרותיה. הדהדו עוד באוזנייה מילות אימה- "טבלי בתי, כי אז
יאהבנך בעלך", ולאה חשקה מאוד באהבתו אותה. התחתנה עמו בחשק רב
לאהבתו אותה.
כשיחשך, ילוה בעלה אליה, ויחממה. כה חושקת לאה בחום, התחתנה
עמו למען לא ייקר לה. מה טוב לו לאדם שבנפולו יקימהו חברו,
ובשכבו יחחמהו. כה לא טוב לה בהיותה לבדה.
כה נהנתה היא משהותה עם דמותו. כחשוק עובדי הכוכבים באליליהם,
חשקה לאה בדמותו. כרבע סהר ראתה בו, וחשקה כי יאיר לה. כה יפה
הוא- מראהו כהודו והדרו של הטבע, וכה נהנית היא משהותה עם יופי
שכזה.
...נפקחו עיני רוחה, ותרא את ימי עלומיה, והיא רצה אל מגוריו,
בנפול הברד, תלוי הקרקע, עליה. לעולם לא תרם שתי רגליה מהקרקע,
אם בנרפשותה, אם בליבונה, ואם באותה הקרקע עטופת הלובן,
שהדריכה בה משקיעתך במקוה של עפר אוון. לפנות בוקר היה הדבר,
ותרד הגבעה, אל מקום מגוריו, אשר ברחוב בנימין. הוא עצמו פתח
לה דלתות מקום משכנו, ומחמת הקור שלכה את ידיה לפניו, למען
יחזיקם ויחממם. "לא נעשה דבר הנבלה הזאת. חק נתן ולא נעבור,
איסור תורה מפורש הרי הוא זה!" -גער בה, וידיה נותרו תלויות
באויר, ועל הסף, בעוד פניה סמוקות מבושת החטא.
הוא כה העריץ את דמותה רבת החן. בקוצר רוח קיווה לחתונתם,
אחריה יוכל לאחוז בגופה, ולבוא על גופה הרך והנעים למגע.
לעיתים כה קרובות הייתה בוכה לאה, והוא כה הוקסם מעצבונה
ומדמעותיה. כה חשק לאוחזה, ולהצמידה אליו, בעוד רשה נסמך על
חזהו, וראשו מעליה. כשקיעת החמה ראה בה אז. השקיעה, אותה חשק
לעיתים להנציח, למען לא תזרח שוב לעולם, שכן דמות השקיעה יפה,
מקסימה וכובשת מן הזריחה. זוכר הוא פעם, בתר תפילת הערבית
בביהכנ"ס 'נפש ישראל ', והם נפגשו. סיפרה לו איך בגדו בה
חבריה, ותשא קולה ותבך. אז לא חשק לחבקה, כבר לא הוקסם
מדמעותיה, וכל שרצה היה כי ייטב לה. כבר לא נראתה לו יפה, ואף
הייתה לו רחוקה במקצת, וכל שרצה היה כי ייטב לה.
לכשישבו במגוריו דומם זמן מה, לפתע קם חברה ואמר- "קומי
ונלכה", אך היא, שקועה במחשבותיה- שקטה, ולא הנידה שפתותיה.
"אחזור בקרוב", אמר לה. ויקם האיש, וילך ממקומו...

צרימת הדלת פקחה את עיניה האפורות של לאה. קובי נכנס בצעדים
נמהרים אל מגוריו, בעודו לבוש בחליפתו האפורה והיוקרתית. כה חם
לו במגוריו, וכה נעים- על כן כה אהבם. אותה שעה, כבר האיר
ברקיע מספרם של בני ישראל. פנסי הרחוב עמעמו עד כלום אורם של
בני יעקב, וצרת הלבנה נראתה אי שם, וידרוך קובי על קרקע העולם
תוך מגוריו. משונה הדבר, כי לא ידעו קובי ולאה בנ"רה שהדליקה-
שכבה. קובי סגר בידו מעגלי החשמל, ונדלקה הנורה. מבלי משים,
כיבה קובי את נ"רה של לאה, קל וחומר דגופי, וידלק את נורת
החשמל- וזו אומנם הועילה לו, ולמראה עיניו.
במחי יד, הושיט לה קובי אגודת סיגלי עשב מבושמים מן השדה,
ויחשוק בגופה הרך. אותו הלילה, הוו קובי ולאה לבשר אחד, ויטעם
כי טוב לו כי שכרה, ופרחי היסמין הונחו דומם על רצפת השיש
הצוננת.

האומרים לרע טוב

'אהב את תועלתך הרבה, ורק אז- ואהבת לרעך'- אומרים מצדיקי
הרשע, עקב כי שחדם בחום והנאה.
בימי חורפה, הרתה לאה לבעלה, כי בא עליה כדרך כל בני הארץ,
ותולד לו את בנו בכורו. כבר הובא בשר הילד בברית, ויפדה,
ויגמל, ויגדל הילד. יקראוהו בן-עמי, וימלאוהו עשור בשנים.
בן-עמי הביא גיל למולידתו, ונחת-רוח למולידו, והם העניקוהו
מיני אוכלין ובדים, יצוע ומשכן לבשרו. - לשם כך צריך הוא אותם,
והם אותו.
נזכר קובי, באותה השעה, במולידיו. בנעוריו, כמעט ולא נמצא שח
עמם, רק בא לעת ערב למולידתו, למען שביעות בני מעיו, ולמולידו,
למען שביעות כיסו. לעיתים, ירא היה מגשת אל מולידו- 'אולי הפעם
יקללו?'- אך גם באלו זימניה, הייתה אמו דוחפתו גשת אליו.
סבור היה, כי זוהי דרך כל בני הארץ, שיגדלו האנשים בניהם
ובנותיהם, למען יגל ליבם, ולמען יחיו לעד. והילדים, שואבים היו
את מימי מולידיהם את כלות נשמתם, ואלו נותנים ונותנים, שכן
יבוא יום, ובו יצטרכו אלו לתת בחזרה, ואלו לקחת.

מן הנוהג הוא, שיעזובו בן ובת, מולידם ומולידתם, ויסרחו אחרי
העדה, ובזה התלם הילך גם בן-עמי. (וכי עלה בדעתכם, יקיריי,
לחסום שור בדישו? ולו היה זה בראותכם פניו הממושקפים של פרט זה
או אחר, ההלום ממר גורלו...)
- ראשיתו של עניין, ניצב לבדו בשדה-זר, ושתי עיניים כלהבת
השני, מכותרות בשני להבים נוטפי דם- לעולם לא יהיו אלו ואלו
ביחיד. אלו השתיים מהפנטות, וקרובות יכבשו תודעת האדם, מבלי
לפגוע בשערה מראשו, ואלו השניים כמו משלימים את מלאכת החול
באיום, המעביר גלי רתת וזיע בליביה דאיניש. לא אאריך בעניין,
שאין זה ממרכז עניינינו, נאמר רק, כי גם בן-עמי הילך בתלמו של
זה השור.
-ויצווהו אב הנזיקין כי צריך הוא שיהיו לו 'חברים'- ויאמץ לו
'חברים', למען יטפחו לו אלו על שכמו, וירגיש שווה-ערך, ומבוטח
לשאר הרוכבים בהיסרחות על השור.
-ויצווהו לדוש על הנחשלים בדרך, ולרומסם במילי דבתיחותא- ומה
לא יעשה אדם למעם גאוותו? מה לא יעשה למען שמוע את הדי צחוק
הקולסאום האדיר, העולים באוויר המוות, ומבשרים את גדולתו...
ויאמץ וירמוס את אלו ואלו- ויינצלם כחומר.

....וכך הולך לו העולם, וסובב בדרכיו העקבות. עיניים לכם ולא
תראינה, אוזניים לכם ולא תשמענה, כליות לכם ולא תזדעזענה, נשמה
לנו-
ונשכחיה...