ושוב רבנו. זה קורה כל כמה זמן, כי ככה זה הטבע שלך איתי. לא
נראה לי שבכל ההיסטוריה הארוכה שלנו היתה תקופה יותר ארוכה
מחצי שנה, בה דיברנו בלי להתנתק. כבר התרגלתי לאבד אותך כל פעם
מחדש לתקופה מסויימת. כי תמיד חזרנו לקשר שהתחזק, לא משנה כמה
הוא נפגע.
אבל הפעם זה היה שונה. הריב הזה היה חזק מדי משתינו, ממני.
אמרת לי את זה בפרצוף, את כל השנאה שהייתה לך כלפי, כל מילה
כמו כדור אש שמתפוצץ לי בתוך הפנים. כבר הרגשתי שאני מאבדת
אותך, אבל עכשיו זה לא רק לכמה חודשים, עכשיו זה לתמיד.
ארבעת החודשים האלה, של הקרירות המוחלטת מצידך, כאילו התביישת
להגיד לי שלום, לא יכולת לישר עלי מבט. התקופה הכי קשה בחיים
שלי. כל פעם שניסיתי להתקרב קצת, להתחיל שיחה, פשוט ירית עוד
כדור של אש, שישרוף לי ואני אבין שזה ימשיך לשרוף אם אניט
אמשיך להתעקש. כבר התייאשתי. תמיד הייתי הצד היוזם בשיחות
השלמה שלנו, וגם את זה לקחת, לא איפשרת לי להתחיל שיחה.
ואז, ביום חמישי, השעה הייתה 12:30 לפי מה שבדיוק ראיתי
בטלויזיה, כששמעתי את הצלצול ההוא בפלאפון, ידעתי שזאת תהיה
שיחה שתשפיע להרבה זמן, היתה הרגשה כזאת שמשהו מיוחד הולך
לקרות.
ואז הוא הופיע, השם שלך על המסך. אמרת שאת בחוץ ושארד לפתוח.
ישבנו בשיחה של שעות על גבי שעות, כל כך התגעגעתי להרגשה שאת
לידי. זאת הייתה שיחה של זוג חברות שצריכות לגלות יותר אחת על
השניה, כי הן פיספסו הרבה מדי ביחד.
שאלתי אותך מה הדבר שהכי טוב לך בעולם, וענית לי שלאהוב זה
הדבר הכי טוב בעולם. ואז שאלת מה הכי כואב לי בעולם, עניתי,
לאהוב.
המבט שלך דרש הסבר. הסברתי שהכי עצוב וכואב, זה לאהוב בנאדם,
כל כך חזק ולדעת שהוא לא אוהב אותך בכלל.
התחלת לבכות. ברקע התחיל להתנגן השיר "מלאך" של אביב גפן. ואני
יודעת שרק השיר הזה יכול לגרום לך לבכות יותר ממה שאת כבר
בוכה. שאלתי למה תמיד כל כך כואב לך השיר הזה, הסברת שזה לא
בגלל החבר לשעבר כמו שכולם חושבים, זה בגלל שאת יודעת ששיר
כזה, או משהו שמביע כל כך הרבה רגשות כנים ואוהבים כלפי בנאדם,
אף פעם לא יכתבו לך.
וזה היה כדור האש הכי גדול שזרקת עלי, כי אני כותבת  עלייך,
לך, כל הזמן את הרגשות הכי אוהבים שהיו לי בחיים.
למרות שהשלמנו, הקשר הפעם לא התחזק, את לא רוצה לחזק מה שיותר
קל לשבור.