"דוקטור, השבוי סומם כראוי?",  אני שואלת בחשש והתרגשות מה דרך
מכשיר הקשר.
"כן, אני חושב שניתן לשגר אותו אל חדרך, אבל הייתי מציע שנשאיר
אותו הפעם בכלוב, בחייך..." מנסה הרופא לשכנע אותי.

"דוקטור, זו פקודה!", אני פוקדת בעליצות ומסדרת מעט את חליפת
החלל המבריקה שעל גופי. אחרי הכל, יש מספר יתרונות בכך שאני
הקפטן הראשונה מזה שש שנים שמפקדת על ספינת חלל.
הוא נכנס לחדרי, מתנדנד כשיכור ומתעלף על הספה. אז אני רק
יושבת לידו, מלטפת את גופו השחור ומחכה, מתבוננת בו. כשהוא
נוחר מהלוע הענקי ומלא השיניים החדות והריר, זה פשוט מחזה
מפחיד, אבל אני בכל זאת מחכה...
לפתע הוא מתעורר וכשאני מתרחקת מעט הוא מתקרב אליי בצעדים
מאיימים גם אם איטיים, כי ראשו סחרחר עליו, מהסמים והכל. אני
מתרגשת ובמהירות מפשילה מעט את חולצתי וחושפת מעט כתפיים.
היצור הגבוה והרחב מתבלבל - ולפתע הוא מניח את ידיו השחורות
ארוכות הציפורניים על כתפיי. אני מכוונת את ידיו מלאות השמן
לאט לאט לחזה המרהיב שלי והנה הוא מתלהב וקורע את החלק העליון
של החליפה. צמד עופריי מתגלים, שזופים כתמיד והחייזר מלטף את
שדי מעלה מטה, בדרכו מהצוואר לטבור ובחזרה. פטמותיי מתנדנדות
למגעו והריר השומני שעליהן מדליק אותי בטרוף. אני גונחת גניחה
ארוכה ומתמשכת- ולפתע הוא שולח ידו לריצ'רץ' שמתחת לטבורי
וחושף את אזור העונג.
הוא מלטף שם לטיפה קצרה ואני מעט נבהלת ומתרגשת כשהוא חודר
וצורחת בכאב עצום. לבסוף השומן שעל איברו השחור האימתני מרגיע
אותי וצרחותיי מתחלפות בצרחות עונג.

"זה מפתיע", ממלמל השגריר של הפרנגים בחתימת הסכם השלום עם
הנוסע השמיני, "אף גבר לא הצליח להגיע אתם להבנה והנה את, אשה,
חותמת אתם בתוך יממה על הסכם שלום..."

"טוב," אני מחייכת, "זו עבודה קשה אבל מישהו צריך לעשות
אותה..."