כמיהה ליופי בצורת מפת רקמה לבנה מעשה ידי דודה.
אנחנו יכולות לעטוף אחת את השניה. זה לא משנה בכלל. אפילו אם
ארצה להיות קישוט תחרה. אפילו.
זה כמו שאם אני אסתכל מספיק זמן על הבור וארצה ממש חזק יהיה
ים. כי זה הרי לא. הכל לא.

וירימו גבותיהם כאקט של פליאה/השתאות, או לחילופין יכווצון
בנסיון להבין דבר, בכל דרך בה תבחרו השאלה הנשאלת היא השאלה
הנשארת,
"מה הילדה רוצה?"
ובכן, תקבלו במתנה את ההנאה שבספק.
אני אעמוד בצמתים ואחלק מדבקות שעליהן יהיה ההדפס "הכי משעשע
אותי זה כשלא מבינים" כדי שתדעו כמה שזה רציני. רציני.
אני יכולה למצוא אישיות אפילו בשניצל.

אותיות פורנוגרפיות שרוקדות "הורה" מרצדות לי על כל אחד מצידי
האישונים (חיצוני או פנימי) או איפשהו באחד ממסדרונות הדמיון
שלי.
כשאני בוהה מספיק זמן החדר שלי מתכווץ.
אולי אם היו קוראים לי עליסה העולם היה מתנהל לפי הסדר הקבוע
שלו ואני הייתי מתכווצת ולחדר לא היה נשאר אלא לבהות בי.
אבל שום דבר כבר לא מתנהל לפי הסדר הקבוע של העולם ובטח לא מה
שיוצא בדיו העט שלי. חיים ומוות ביד ימין. אני בוראת ואני
הורגת ואני אלוהים אלוהים אלוהים.
וגיהנום זה רק עוד סוג של צבע וגן עדן זה הפשטה והים הוא בסך
הכל שינוי גרסה של השמיים. ובאף אחד מהנ"ל אי אפשר לגעת.
בסופו של דבר הכל זורם לביוב ההשתוקקות.
ואנחנו משתוקקים ואנחנו מתאווים ואנחנו רוצים רוצים רוצים ואני
מצליפה כי תאווה זה גם ככה כואב, וכשהכל מהול אולי לא מרגישים
יותר, כמו באלכוהול.
וכשדברים מהולים וכל הים והשמיים האלה והשתוקקות ומגע ובסוף
אני מכירה את הכל כל כך טוב שזה משעמם ולא נותר לי אלא לעזוב.
ומתחילה הבריאה מחדש.

19-20.4.01