מוצאת עצמי מתהלכת לפעמים ברחובות
מוזרים למראה טועה בין
סמטאות חשוכות ומזמזמת פזמון ישן
ששמעתי פעם או פעמיים בילדותי.

מקבלת את הרושם שהסמטה מכירה אותי
וקוראת לי להיבלע בתוכה בין הצללים,
הקולות והשדים ששם ואינם נראים מחוצה
לה

מתבוננת בתמונות שלקחתי איתי,
בוחנת כל דמות וצורה שנקלטה בהבזקי
האור הרגעיים ודואגת שלא אשכח מי כל אלו.

מחפשת גם את התמונה שלי בין כל התמונות
מנסה להיזכר איך נשמע קולי ומי הייתי לפני,
מי אני עכשיו,
ואולי גם מי אהיה, אם אהיה,
אם יהיה.

מואסת ומחפשת דרך החוצה מהסמטאות השונות
והדרכים המוזרות
בלי אבנים צהובות או נעלי קסם
שיתוו לי את דרכי הביתה
אבל עם הרבה כוח להמשיך וללכת כל עוד
יש עוד דרך ללכת בה.

הולכת ברחובות מוזרים למראה
בין סמטאות חשוכות ומזמזמת פזמון ישן
ששמעתי פעם או פעמיים בילדותי.
נזכרת במילות השיר ושרה בקול
חוזרת אחורה בזמן
וחיה את החיים שהיו אמורים להיות
לי.

(8/3/2003)