היא גרה כבר עשר שנים בבית עם קירות לבנים, בעל וכלב. הם
יוצאים לחופשה בלי קירות ובלי זמן והיא עייפה.
כשמלאו לה עשרים וחמש הוא כתב בפעם האחרונה. באותו יום היא
התחתנה. הוא כתב על כאב, על שגיאות, על אהבה. והיא התחתנה
באותו יום. היא חשבה שחופשה בלי קירות ובלי זמן תתרום לה. היא
תמיד האמינה ברומנטיקה, בעל, כלב, ים. קצת אחרי השקיעה היא
עייפה. כשהיא קראה את המכתב שלו היא בכתה. היא לבשה שמלה לבנה
והיו לה פרחים על הראש והיא בכתה בלי שאלוהים ישים לב, עד
שהצעקה שלה הפילה כוכב. כנראה הכוכב שלה. גם בחתונה היא הייתה
עייפה, אבל לא כמו עכשיו. עכשיו מרוב העייפות היא יושבת מול
הים והיא לא מצליחה לראות אותו.
היא חשבה שכדאי. אז אבא שלה ליווה אותה, ההוא שבר את הכוס
וכולם רקדו. את המכתב היא שמה בתיק.
היא תמיד האמינה באהבה, בעל, כלב, ים. היום היא יותר מדי
עייפה. ההורים של בעלה קנו להם דירה, אבל בעלה בנה את הקירות.
או שזו היתה היא, כבר קשה לזכור. בעלה נרדם, הכלב איתו והיא
יושבת עכשיו מול הים. היא החליטה שהיום זאת תהיה הפעם האחרונה
שהיא תקרא את המכתב הזה, וכנראה בגלל זה היא בחרה ים, בלי
קירות לבנים ובלי זמן, בעל ישן וכלב ישן איתו.
בהתחלה היא שנאה את הקירות הלבנים, אבל כולם אמרו שזה מה
שנכון. זה, ובעל נכון וכלב נכון. ועכשיו מרוב עייפות היא לא
מצליחה לראות את הים. בחתונה שלה היא הסתכלה כל עשר דקות בתיק
כדי לבדוק שהמכתב שלו שם. והכאב והשגיאות והאהבה. ועכשיו היא
ויתרה. אחרי שהחתונה נגמרה וכל האנשים הנכונים הלכו, היא
הזדיינה עם בעלה. היום, היא בונה קירות לבנים מול הים.