בשמונה בערב מצלצל  אלי-אופיר-איש-הטבע ומודיע: "הולכים לתפוס
צפרדעים!".
"השתגעת?", אני משיב, "אין צפרדעים בשמונה בערב. חוץ מזה,
תסתכל החוצה ותראה איזה מבול!".
"אתה מספר לי?", הוא עונה, "אני באוטו, ליד הבית שלך".
לקחתי את הדובון של המילואים, פנס, צנצנת זכוכית ומסטיק אחד
בשבילי ואחד בשבילו, וירדתי.
"שמע!", אני אומר לו באוטו, "אתה מופרע! מה יש לך מצפרדעים?"
"אני אוהב צפרדעים!", הוא מכריז.
"אז לך תתנשק עם צפרדעים ואל תמשוך אותי לעניין".
נסענו אל שלולית-החורף, כי שלולית כידוע, זה דבר שהולך עם
צפרדעים. אלי-אופיר-איש-הטבע לבש שכמיה, שזה מעיל  גשם שנשאר
לו מאז שהיה בקבע. אחר כך הוציא פרוז'קטור ענק שבטח שימש בזמנו
לחקירת חשודים.
דישדשנו בגשם בשולי השלולית, מחפשים מאורות של חפריות. החפרית,
למי שלא יודע, היא צפרדע שחופרת בבוץ מאורה. שם היא מתגוררת.
אלי-אופיר-איש-הטבע, אומר שאם מקשיבים לקול שלה, מבחינים שהיא
אומרת: "קווה-קווה החיים שלי בבוץ!".
שאלתי אותו מאיפה הוא יודע, אז הוא אמר שהוא קורא הרבה, והקרחת
שלו מראה שהוא חכם. אמרתי לו שיש הוכחה מדעית ששערות חכמות
עוזבות ראש טיפש.
אלי-אופיר-איש-הטבע, נעלב.
וככה הלכנו בגשם, סביב השלולית ולא ראינו ולא שמענו כלום.
"אתה רוצה מסטיק?", שאלתי בשביל לשבור את השקט.
אלי-אופיר-איש-הטבע אמר שיש לו תרמוס עם קפה וגם וופלים באוטו.
אמרתי לו שאם ככה אז אני לוקח בחזרה  את הדיבורים שלי על
השערות שאין לו.
ישבנו באוטו והסתכלנו בזרמים של המים על הזכוכית. כל כמה דקות
האיר ברק את השלולית, באור כחלחל, והאקליפטוסים נראו מכושפים,
כמו ציור בספרי ילדים.
"מה בעצם הסיפור של השלולית?", שאל אלי-אופיר-איש-הטבע.
"אין סיפור", עניתי, "בסך הכל היה כאן  אחד, סאמיר-אפנדי, שחכר
את הקרקעות לצורך גידול אבטיחים.  השלולית הפריעה לו, כי זה
בעצם אולי שמונים-מאה דונם שמתבזבזים. לכן, כשהוא שמע שבחדרה
מייבשים  ביצות על  ידי נטיעת אקליפטוסים, הלך וקנה מאה
וחמישים שתילים אצל אדון פיינברג, האבא של אבשלום  פיינברג. את
הנטיעה ביצע עבורו יקותיאלי-הנוטע, שזה סיפור בפני עצמו. אבל
מה, בשנים האחרונות  מתנכלים לעצים: יש כאלה שנכרתים ויש כאלה
שעולים באש. העירייה מחזקת עם יציקת בטון את העצים  השרופים.
אם תספור היום את העצים שנותרו, יכאב לך הלב".
"למה בעצם השלולית חשובה?", שואל אלי-אופיר-איש-הטבע.
"אתה שואל? אני מתפלא עליך? הרי קוראים לך
'אלי-אופיר-איש-הטבע' לא?"
"כבר אמרת קודם משהו על החוכמה שלי"
"וואלה! נכון! טוב, תשמע! פעם, הייתי באיזה קורס והיה שם אחד,
קראו לו אביטל גזית. זה, שום דבר לא היה מעניין אותו רק
ג'וקים".
"ג'וקים?"
"ג'וקים וכל מיני חארטה כאלה"
"נו?"
"מאז הוא גדל. למד, למד, למד, עד שנהיה פרופסור. הוא מתעסק עם
היצורים הקטנים שיש כאן במים של השלולית. וגם מעניינים אותו
הצמחים של השלולית. ולא רק זה, אלא המים והטמפרטורה שלהם.
והמזג אוויר גם. ועוד כל מיני. והוא והסטודנטים שלו עושים כאן
מחקרים. וגם התלמידים מבתי-הספר הסמוכים, למשל בית-ספר גוטמן"
"שמע!", אומר אלי-אופיר-איש-הטבע, "האמת? אין פה בשלולית מי
יודע מה".
התרגזתי על מה שהוא אמר, ופתחתי את הדלת לצאת, אבל פתאום היה
רעם כזה מפחיד ואחריו ברק מסנוור.
ולסיום איזה קרפד זכר, עם קול בס, פתח את הפה וקירקר בקול את
מה שהוא חושב על שני טיפשים (אחד עם קרחת), שיושבים באוטו
בגשם, ומתווכחים על שטויות.
"שמע!", אני אומר לו, "אני לא צריך ללמד אותך איך מסתכלים
ביצורים של השלולית".
"רגע, רגע!", הוא מפסיק אותי, "אני בעיקר מתעסק עם חיות גדולות
ולא עם פיצקאלאך כאלה".
"טוב. בוא נצא עם צנצנת ורשת וניקח דגימה מן המים".
עשינו את זה וחזרנו רטובים לגמרי לאוטו.
לקחנו את הפרוז'קטור ההוא, ששימש בגלגול הקודם לחקירות, והארנו
את הצנצנת.
"זאת", אני מצביע על תולעת קטנה ושטוחה, "זאת פלאנריה. פעם
גידלתי אותה עם תלמידים. הייתה אנורקטית. שמנו לה משקע עם עלים
רקובים, כי היא צמחונית. לא אכלה. בסוף לקחנו מהסנדוויץ של אחד
התלמידים כבד-עוף. אכלה יופי.
עכשיו, זה הלבן ששוחה על הגב וחותר, ככה בסתלבט, עם המון
רגליים, הוא נקרא זימ-רגל. הוא מין סרטן. בעצם, רוב היצורים
הקטנים כאן, שייכים למשפחת הסרטנים. הגליל הקטן, בצבע חום
המונח על הקרקעית הוא זחל של זבוב הבוץ. אם נניח את הצנצנת
בשקט, נוכל לראות איך הוא מוציא צינור נשימה, יאענו שנורקל, אל
פני המים כדי לנשום אוויר. והינה זה, עם הנקודה השחורה, זה
ציקלופ. והשחור זה העיין שלו"
"מה ציקלופ?", שואל אלי-אופיר-איש-הטבע, "ציקלופ זה שם של ענק
עם עיין אחת במצח, לא?"
"פעם, בהיסטוריה, הציקלופים היו גדולים. היום הם קטנים. גם
אתה, כשהיית בקבע הרגשת גדול, לא? וחוץ מזה, תפסיק להפריע
למורה!", אני מעיר לו, "או שאני מוציא אותך החוצה".
"הנה כאן", אני ממשיך, "זה יצור נדיר. קוראים לו עינן-ירוק.
הוא משהו בין חי לבין צומח. הוא ירוק וגם יכול לעשות
פוטוסינטזה..".
"בוא'נה, בוא'נה! אתה אל תתחיל לי עם מילים מדעיות", נעלב
אלי-אופיר-איש-הטבע וכיבה את הפנס.
נשתררה חשיכה.
"תדליק שוב", ביקשתי, "תסתכל בעינן-הירוק ותראה דבר מדליק".
אלי-אופיר-איש-הטבע הדליק.
"ואללה תראה!", הוא אמר בפליאה, "הייתה לו עיין והיא
התמוססה".
"אם נכבה היא תתקבץ לעיין חדשה".
"מה היצור הכי מגניב בשלולית?", שואל אלי-אופיר-איש-הטבע.
"הכי הכי זו הדפניה. גם היא בעצם סרטן פיצקי. יש לה גוף שקוף
ואפשר לראות את פעימות הלב שלה ואפשר גם לראות לפעמים איזה
ארבעה-חמישה עוברים בבטן שלה. בשלולית היא חיה על רקב צמחי.
אבל בשבי, בצנצנת, היא מוכנה לאכול שמרים בלבד".
"תגיד", שואל אלי-אופיר-איש-הטבע, "הרי בקייץ השלולית מתייבשת.
מה קורה אז ליצורים?"
"זה", אני אומר לו, "זה משהו מופלא. היצורים האלה מטילים ביצים
הנקראות ביצי-קיימא. הן יכולות לשהות בקרקע מספר שנים עד שיהיו
להן תנאים מתאימים להתפתחות...".
"כל זה", מפסיק אותי אלי-אופיר-איש-הטבע, "זה דברים קטנים.
הדברים הגדולים הם שעושים את הרושם".
"אולי", אני עונה לו, "הדברים הגדולים זה אנפיות, מיני שחפים
ומיני עורבים, וכן הקאק שנקרא כך כי כך נשמעת הקריאה שלו. יש
כאן גם להקה קטנה של דררה, שזה תוכי בר, ירוק. חוץ מזה, אתה
יודע שבשנים האחרונות התיישבו בשכונות הסמוכות הרבה עולים
חדשים מרוסיה. אז יום אחד עבר כאן בשמיים זוג ברווזים
צהובי-מצח, מסיביר. הסתכלו מלמעלה, וההוא, הברווז אומר לזוגתו:
"ואללה, תראי למטה, הנה סאשה ופאשה ובוריס וז'ניה. אנחנו
מכירים אותם". והם נחתו על השלולית ומאז הם מקננים אצלנו כל
חורף...".
וכאן השתתקתי בגלל ברק מסנוור, שהביא בעקבותיו רעם חזק שהתגלגל
בשמיים ואחריו צלצל הפלאפון ואשתי שאלה אם אנחנו רוצים שהיא
תנצל קשרים אישיים עם מנהל מוסד כאן בסביבה והיא בטוחה שהוא
יסכים לשלוח מכונית עם שני גברתנים, להוציא אותנו מן השלולית
אל מקום סגור חמים ונוח, עם שלוש ארוחות ושער ברזל נעול.
אחר כך היא שאלה מה עם הנסיכות והצפרדעים וכאלה.
אמרתי לה: "מה את מדברת? אין צפרדעים בשמונה בערב!"