[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חיים צרפתי
/
ללא סידורים דחופים

בכלל שכחתי שהעיניים שלי עצומות. המחשבות רצו לי בראש כל כך
מהר עד שהתחלתי לשאול את עצמי לאן אני ממהר. אני פותח שוב
עיניים והכול חוזר למקום, אני שם, על ערסל, קשור בין עמוד
לעמוד המהווים בסיס לגג של המרפסת שלנו, סוכך עלי מפני השמש
שראיתי בבירור עד שניות קודם לכן, להוציא העובדה שעכשיו אמצע
הלילה, ככה שאין לי סידורים דחופים. הראש זז לאט, בעדינות של
פצוע תאונת דרכים לכיוון בנג'י.
"בנג'י" אני קורא לו, אבל הוא לא שומע. "בנג'י!" אני צועק,
ובנג'י שישב על הספסל שעון על קיר הבית הרים את הראש. "אתה
חייב להפסיק ללחוש אתה משגע אותי". אמר מבלי להסתכל, מעביר את
ראשו ממצב שמוט-לפנים, אל מצב שמוט-לאחור.
"בנג'י איפה אתה?" אני שואל, לא מוצא מילים יותר מתאימות לבטא
את כוונתי.
"אוף...." הוא נאנח. משתהה לרגע ועונה "רחוק... זה פסיכי."
"כן." הסכמתי איתו. מחזיר חזרה את הראש למצב הראשוני בו היה
תקוע במשך שעות ארוכות לפני הדיאלוג המתוחכם הזה. הערסל חזר
להתנדנד כאילו מאליו, או שהיה זה אני שעצם את העיניים ונתן לו
רשות לעשות כרצונו.
"דוקטור..." אני שומע קול רחוק, עם הד מתמשך שלא שמעתי מימיי.
הד התמשך בצורה כה ארוכה עד שסופה של המילה התחבר להתחלתה וצרה
מעגל כזה, מין לופ שממאן להפסיק. ושלא כמו הד הלופ הזה, המעגל
הזה החל הולך ומתגבר, נעשה רם מרגע לרגע, כאילו איזה תקליטן
יושב שם מאחורי כל זה, מאחורי הוילון ומעלה את הווליום לאט
לאט, בעדינות של מנתח מוח, דציבל אחר דציבל, והאורות הירוקים
הופכים צהובים, שועטים מעלה אל האדומים, חזק יותר וחזק יותר,
צורמות לי האוזניים אבל ההגברה לא יודעת גבולות, נעשית חזקה
יותר ויותר, וגם הלב שלי, בעצמאות טהורה, מספק קצב מהיר של
בעיטות לעבר בית החזה, בעיטות ממש, שמתפשטות לכל האזורים בגוף,
וגם קצת לערסל.
<חריקה> מישהו שרט את התקליט. סקראץ' קוראים לזה בשפה מקצועית
שאני לא זוכר כרגע איזה.
העיניים שלי פקוחות, מביטות היישר למעלה אל עבר המקום בו
אמורים להיות השמיים, אבל רק רעפים כתומים עם ציורים של רכבות
קטנות רועדים קלות מצד לצד.
"דוקטור איפה אתה?" בנג'י שואל אותי, שומט ראשו לעברי, כמחדד
את השמיעה.
"אני..." מגמגם, "בנג'י... אני..." ממשיך לגמגם, "אני שוכב על
אותו בערסל כבר..." ואין לי מושג כמה זמן, "אין לי מושג כמה
זמן..." עפעוף קל, נשימה שטוחה, "אבל אני..." לא מצליח למצוא
את המילים להסביר את מה שאני עובר, "אני לא יודע..." זה כל מה
שיוצא לי "בנג'י, אני לא יודע..."
"אני לא יכול להפסיק לשפשף את העיניים דוקטור..." בנג'י ממלמל
בקול צרוד, "דוקטור...אתה חושב שאם אני אקיש באצבעותיי הכול
יגמר? אה דוקטור? אני יכול להפסיק את זה?"
"אתה...אתה...אתה..." אני מנסה לענות לו "אני...אתה..." אט אט
בנג'י מרים זוג עיניים כבדות לעבר הדמות המתנדנדת שלי בחושך
"אני...אתה..." נשיפה. "אני לא יודע מה רציתי להגיד"
"עזוב אותך שטויות" חיוך נמתח בגבול אלסטיות נמוך מאוד בפניו
של בנג'י.
"אני עוד מעט חוזר."
"חכה לי אני בא..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תנו לי דוגמא
למטאפורה
"שפתי דובדבן"

(אולגה מפנטזת
על נקבות)


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/3/03 7:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חיים צרפתי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה